רק עוד שמאלני מבולבל

טור שמאלנימאז שאורנה בנאי התנצלה על העובדה שיש לה דעות ושהיא העיזה להשמיע אותן, התחלתי לקנא בה. כי לבנאי יש, לפחות, דעות נחרצות: היא מתביישת בעם שלה (גם אני מתבייש בעם שלה. כל הכלבים והחתולים האלה רק משירים שערות בכל הבית) והיא "שמאלנית הזויה שאוהבת ערבים" (הטעות במקור. הכוונה כנראה ל"מחבבת מרחוק").
גם אני רוצה דעות מוצקות כמו של בנאי. גם אני רוצה דעות חד-משמעיות, נוקבות, שמאלניות, כאלה שהסוכן שלי יכריח אותי – באיומי אקדח לרקתו – להתנצל עליהן בניסיון להציל את מה שהוא ממשיך לראות כ"קריירה שלי". גם אני רוצה להתנצל על דעות נכונות, צודקות ואמיתיות שמוכרחים להשמיע, בעיקר בעת החשוכה הזאת.
אם רק הייתי מצליח להחזיק בדעות האלה בלי שהן יברחו ממני.
כי בזמן האחרון – בעיקר מאז "צוק איתן" – הדעות הצודקות, הנכונות והאמיתיות שלי לא תמיד מתעוררות בבוקר. הן ממשיכות לישון, לא קמות לעבודה, לא מגיעות איתי לאירועים, לא מוכנות להופיע. לפעמים אני לא בטוח שהן בכלל עוד אצלי. אולי הן נזלו לי בין האצבעות. אולי הן עזבו את הבית ולא השאירו פתק.
כן, הדעות המרכזו-סמולניות הוותיקות שלי, שכבר הגיעו לגיל שבו מותר להן להוציא רישיון – הדעות הנוקבות שלי נגד אלימות, בעד הידברות, נגד לחימה, בעד שיחות שלום, נגד אין-פרטנר, בעד חיפשתם-אותו-טוב? – הדעות האלה לא תמיד מתייצבות עכשיו בריצה כשאני שורק להן. גרוע יותר: מדי פעם, מסתננות אליי מחשבות אסורות מהצד הימני החשוך. מחשבות שאסור לי לחשוב. מחשבות שכשאני חושב אותן בזמן שאני מסתכל בראי, אני ממשיך אומנם לראות מולי את הפרצוף שלי, אבל עם כמה קווי דימיון התחלתיים, מעוררי פלצות, לזה של עירית לינור.
זו תקופה מבלבלת להיות בה אדם שקול. זו תקופה מסובכת להישאר בה ישראלי שפוי. זו תקופה כמעט בלתי אפשרית להחזיק בה עמדה מורכבת ואחראית. זו תקופה שבה השמאל המתון – מלבד היותו נחשב, כרגיל, לאויב העם, סרטן בגב האומה ואח נאמן לאחות שצריכה להיחטף-ולהיאנס-אמן כדי שתבין מה זה – הוא משהו גרוע יותר: הוא מבולבל. לא לגמרי משוכנע. לא לחלוטין סגור אם להגיע להפגנה בעד עצירת הלחימה או להישאר בבית כי בעצם עוד לא הגיע הזמן לעצור את הלחימה.
כי פה ושם, גם אנחנו, השפויים, חושבים את המחשבות הארורות והלא-שפויות שאסור לנו לחשוב לעולם. מחשבות כמו:
* אולי באמת צריך לשטח את עזה ודי? – טוב, "לשטח" זו מילה קצת מרתיעה, לא? אבל מה עם, נניח, "לרדד"? "ללוש"? וברצינות: בשם אלוהים, מה עושים עם עזה הארורה? מדובר בשטח של 365 קמ"ר ובו 1.8 מיליון בני אדם אומללים, מוכים, חסרי תקווה וסיכוי – שהוא האזור המודלק, המזוהם והמאיים להשאיר את ישראל חולה ומוכת-טילים לנצח. ניסינו לכבוש אותה, לשחרר אותה, להיטיב איתה, להרע איתה. ניסינו כל מה שאנחנו יודעים. שום דבר לא עזר; לא לנו, לא להם. אי אפשר פשוט לסגור את עזה לרפורמה, לשלוח את כולם הביתה ואז לפתוח מחדש?
* אולי העולם יסלח לנו אם נהפוך את הפלסטינים לשמורה? – למעשה,  הדבר היחיד שעוד לא ניסינו בעזה הוא הפתרון האמריקאי הוותיק עם האינדיאנים: לקחת את השטח לעצמנו ולהעביר את התושבים, קומפלט, לשמורות נחמדות משלהם, שמציעות ביקורים מסודרים, עישון מקטרת עם הצ'יף (אבו-סלאם-עליכום) ובתי קזינו. נכון, בהתחלה העולם יזדעזע, אבל בהמשך הם יקנו כרטיסים באינטרנט ויבואו לבקר בשמורות, וגם אנחנו נוכל לקפוץ מדי פעם עם הילדים בשבת. לאמריקאים זה הצליח יופי, גם אם זה לקח איזה 150 שנה עד שהעניינים שם נרגעו סופית, והאינדיאנים עצמם פיתחו בעיית שתייה קלה שנמשכת עד היום.
* אולי צריך להמשיך בלחימה אינטנסיבית עד שהחמאס יחדל מלהתקיים? – לכל הרוחות, בואו נגמור עם החמאס הזה אחת ולתמיד, בסדר? הרי כמות אנשי החמאס היא סופית. כמות המנהרות סופית. כמות הטילים שלהם סופית. בואו נישאר שם כמה שצריך עד שהכל יטוהר. יושמד. ייעלם. נכון, אומרים שבמקרה כזה יבוא ארגון אחר, גרוע יותר מהחמאס. יודעים מה? אז אומרים. ויודעים מה? שיבוא. אנחנו כבר יודעים מה לעשות.
* אולי ההיסטוריה טועה ואנחנו צודקים? – נכון, עוד לא נרשם בהיסטוריה מקרה שבו צבא סדיר ומיומן הצליח לחסל ארגון טרור שלא איכפת לו למות ולהמית חפים מפשע. עוד לא נרשם בהיסטוריה כיבוש טריטוריאלי שלא התפוצץ לכובש בפרצוף. מצד שני, ההיסטוריה, כידוע, נכתבת על ידי המנצחים. ואחרי שננצח נכתוב בהיסטוריה מה שבא לנו, ולי, באופן אישי, לא איכפת לתרום טקסט קצר משלי.
* אולי "אין פתרון" הוא לא פתרון רע כל כך? – אוקיי, נחיה על חרבנו. יש מקומות גרועים יותר; הייתם לאחרונה במינסוטה? וברצינות: איך אמרה לי איילת שקד אחרי שהציעה לי לוותר על התקווה ולהשאיר לילדינו מלחמת-נצח? "לא חושבת שהחיים שלי חסרי תקווה. החיים שלי מלאי משמעות. למרות שאין שלום, אנחנו מקיימים חיים נורמליים". בקיצור, מה איכפת מהשלום? שתהיה מלחמה. זה מפריע לי ללכת לחדר כושר, לשופינג, למסעדה ולעוד מקומות שבהם מותר להדחיק? ואם אני הסתדרתי עם המלחמה, גם הילד שלי יסתדר.
* אולי ביבי הוא מנהיג – בכל זאת האיש הפגין איפוק גדול בכניסה למערכה, גם אם נכון לכרגע הוא חתום על מותם של לפחות 700 אזרחים פלסטינים לא-מעורבים, רבים מהם ילדים, ואסון הומניטרי נורא בעזה, כולל 1.2 מיליון איש שאין להם נגישות למים, חשמל ומצרכי מזון בכמות אנושית, ובעיקר אין להם שום דרך לצאת מהגיהינום הזה. ועדיין, חוסר החשק המופגן של נתניהו למלחמה, שיקול הדעת שאינו מושפע, לשם שינוי, ישירות מהרחוב הישראלי, ונכונותו לשמוע כל יוזמת הפוגה מציבות אותו, לפתע, כפוליטיקאי הישראלי השקול האחד שהיינו מוכנים לראות בתפקיד כרגע. חוץ מזה, ביבי, מה לגבי משלחת סיוע וחילוץ ישראלית לנפגעים בעזה? כך נהגנו בכל האסונות ההומניטאריים הקודמים במזרח.

***

ואז אני מגרש את המחשבות האלה. אני יודע שאסור לי לחשוב אותן. שהן  מזיקות. שאין להן שום נימוק סביר. שהן באות מהמקום שממנו מגיע "הצל"; המקום המתוסכל, האטום, הבור, האלים. המקום הנוח, בקיצור.
אבל פה ושם, אני לא עומד בפני המחשבות האלה; כמו כל ישראלי סביר, גם אני מדקלם לעצמי (ולאשתי) את "זו מלחמה לגמרי צודקת", "אף מדינה לא הייתה עוברת בשתיקה" ו"לא ייתכן שבדרום הארץ". וזה נכון. כי "צוק איתן" אינו דומה למקרים קודמים שבהם הצליח כל צד להתבצר בעמדותיו המוכרות; הפעם גם השמאל מבין שהתנגדותו האוטומטית לכל מהלך צבאי מיותרת,  ושמהלך כזה הפך מחויב המציאות. והימין – הימין אולי מבין את מגבלות הכוח הצבאי, ואת העיקרון שלפיו הכל יחזור אלינו לסיבוב נוסף ללא הידברות מדינית.
ועדיין, המחשבות הפאשיסטיות הקטנות מתגנבות. אני מגרש אותן ומזכיר לעצמי שזה לא ש"אין פתרון", כי יש, רק שעוד לא מצאנו אותו, והעובדה שהפסקנו לחפש די מקטינה את הסיכויים. ושאי אפשר "לשטח" שום דבר, בוודאי שלא את האמת האנושית המורכבת מ-1.8 מיליון אסירים הכלואים, קודם כל, בשבי מנהיגיהם הלא-נבחרים אבל גם תחת הסגר הישראלי. ושההיסטוריה אף פעם לא טועה. ושהחמאס לא יחדל להתקיים או להיערך לסיבוב הבא. ושביבי מנסה, בסך הכל, להזיק לעצמו כמה שפחות. וששמורת האינדיאנים הסמוכה לכאן לא תופיע לפני דרום דקוטה.
אבל כל זה לא מונע מהמחשבות האלימות להיעלם, וקשה לעמוד בפיתוי החיים הקלים שבחשיבה הימנית הצרה. כי ברצינות עכשיו: אי אפשר פשוט להיכנס בהם ודי?

(פורסם ביולי 2014)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s