אני באמת חושב שבכל מה שקשור לחרדות, היתה לי שנה נהדרת ומלאת עשייה.
חרדתי שהתינוק שלי לא צוחק, לא זוחל, לא אוכל, אוכל יותר מדי, לא ישן, ישן יותר מדי, סובל מבעיית שמיעה, חישה, ראייה, אולי עיוור צבעים, לא מתעניין בטלוויזיה, נדבק למסך, מסרב להגיד "אמא", מפתח אדמומית מוזרה באזור המבושים, לא מפסיק להיות מנוזל, יבש מדי, קשה קליטה, קולט הכל, טמבל מוחלט, שליחו של השטן שנשלח אליי כנקמה אישית, סובל מפזילה, לא מתקשר עם תינוקות אחרים בגינה, מרביץ לתינוקות אחרים בגינה, וקצת לפני יומולדת שנה – שכולם יבואו והוא יעדיף לישון.
זו היתה שנה ראשונה שכולה חרדות עסיסיות, שנה שבה התגשמו כל חששותיי לגבי הדרך שבה האבהות תהפוך אותי לאדם מפויס יותר עם טיפול תרופתי, לממרח חרדה דיז'ון, לכותב הנשען על משחקי מילים פאתטיים. זו היתה שנה שבה כל חרדה שהסתלקה הותירה מורשת מפוארת לבאה אחריה.
אבל רגע לפני השנה השנייה לחייו של התינוק, אני רוצה לברך את עצמי: הצלחתי להיפטר מהחרדה הישנה והמטופשת. במקומה הכנסתי זן חרדה חדש, משוכלל בהרבה, חרדה שעושה דברים שהחרדה הקודמת לא ידעה לעשות: זו החרדה שלא תעבור כעבור חודש-חודשיים אחרי שהוא יתחיל לזחול/לישון/לאכול עגבניה/לעשות קקי בצורת קקי. לא; זו חרדה שיכולה להישאר איתי לאורך שנים. חרדה עם מחויבות.
הנה דוגמה לחרדה מהסוג החדש: אני חרד שהתינוק שלי הוא, במקרה – כלומר, אתם יודעים, לא שיש בזה משהו רע חלילה, להיפך, בכיף, מה שמתחשק לו, אני הכי מכבד את בחירותיו באשר יהיו, ואני אהיה לצידו בכל דרך בחיים שבה ימצא לנכון ללכת – בקיצור, אני תוהה אם התינוק שלי לא, במקרה, הומו.
רגע, שניה. לא להתנפל. אני יותר מאשמח אם זה המצב – כלומר, אולי רק ממש טיפה פחות מאשר אם הוא סתם סטרייט – וחוץ מזה, גם אתם שאלתם את עצמכם. אתם יודעים ששאלתם את עצמכם. זו שאלה שאבות שואלים – איפשהו בין "מתי הוא יפסיק לינוק?" ל"מתי אפשר – ובהקדם – לשלוח אותו לגן?". זו שאלה שלא שואלים בקול רם, אפילו לא אצלך בראש, כי אתה יודע בוודאות שהקהילה תפרוץ לדירתך דרך החלונות, משתלשלת על חבלים, ברגע שרק תעז להגות במוחך את האפשרות, ותגרור אותך לחקירה משפילה. "אתה התחלת לחרוד שהילד שלך הומו?" הם ישאלו אותך מתחת למנורה המתנדנדת, ואחרי שתהנהן בפחד, הם יצרחו עליך: "הומופוב! אתה פשוט הומופוב עלוב, מנחם". ואתה תגיד: "אבל אין לי שום דבר נגד זה! להיפך, שיהיה הומו! ולא קוראים לי מנחם". והם יגידו: "שתוק, מנחם! כולכם מנחם כשזה מגיע לבן שלכם; מאמינים באלוהים ושונאים הומואים ומונעים מתינוקכם את הסיכוי לחיים מגוונים יותר". ואני אאלץ להנהן בחוסר הסכמה.
האם התינוק שלי עלול להיות הומו? כלומר, אין לי שום בעיה עם זה, אפילו להיפך; בתור הומו, סביר שהילד שלי – כשיגמור להיות ילד, אוקיי? כי כילד זה כנראה בכל זאת קצת גיהנום – יהיה יצירתי יותר, שמח יותר, ביחסים מפותחים יותר עם העולם, כך שמה איכפת לי אם הילד הומו? כלומר, כל זמן שמדובר בהומו סטנדרטי ורגיל-דיבור שהייתי שמח לצאת איתו לסקי כמו, נניח, אסי עזר, עברי לידר וגל אוחובסקי, כן? ולא בארבעת המינים כמו מיקי בוגנים. אם ייצא לי מיקי בוגנים באמת שהלך עליי; אני אאלץ, קודם כל, לחתום לו ערבות על מספרה תוך שאני מתכחש אליו עד גיל 30, וזה יהיה קצת מסובך לביצוע במקביל.
אבל מה מניע אותי לחשוד שהילד הומו? ובכן, יש לי כמה הוכחות מצטברות מהזמן האחרון. קודם כל, באופן כללי, התינוק קצת עדין. נכון, ייתכן שזה פשוט כי הוא תינוק. אבל אפילו בשביל תינוק, למה הבנאדם לא יכול יותר, אתם יודעים, לחטוף צעצועים ואוכל מתינוקות אחרים בגינה ולהתעניין יותר במשאיות צעצוע ובמוטות עץ מאשר במקורות-אור ובזרדים? שנית, יש לפחות תינוק אחד בגינה שהתינוק שלי כרוך אחריו ברמה שאני משוכנע שאם רק הייתי מפנה אליהם גב לרגע הייתי מוצא את שניהם שרועים יחדיו בשלג בדובוניהם כשריטה מנעימה זמירות ברקע. לעומת זאת, מהתינוקת החטובה רומי – שפעם אפילו נישקה אותו ביוזמתה – התינוק שלי מוכן, ביום טוב, להתעלם. ושלישית, בזמן האחרון התינוק שלי גילה את הקשת לשיער של אמא שלו, והוא מתעקש להניח אותה על ראשו כסוג של דקורציה שובבית ולהסתובב ככה בבית עד שאני חוטף ומחביא אותה במקום שבו מונחות יתר חרדותיי.
האמת, עכשיו כשאני כותב את כל הדברים האלה בסמיכות, הם נראים אפילו מפלילים יותר. זה לא נשמע טוב, בחיי. כלומר, זה נשמע מצוין. אין שום דבר רע בזה אם זה המצב, להיפך.
אבל מה אם הוא באמת, כאילו, הומו? מה אם בשנים הבאות ניאלץ להחביא מהאורחים את חיבתו להסתובבות בבית בנעלי העקב של אמא שלו ואת אהבתו הנרגשת להמנוני גלוריה גיינור? הרי עד שהוא ייצא מהארון תצא לנו הנשמה.
"די כבר עם השטויות!" רוקקת לעברי אהובתי. "בגיל הזה אין שום חיווי שמעיד על נטיה מינית. הכל לחלוטין א-מיני אצלם. הכל תמים".
"כן", אני אומר, "אבל נניח בכל זאת שהוא יהיה הומו. איך תגיבי?"
"אני אגיב שזה מצוין, רק שלפעמים אלה חיים קצת מסובכים יותר בשלבים הראשונים, אז אני אדאג לשלומו עוד יותר".
הצילו. אז גם היא חושבת על זה, בעיקר כשאני מכריח אותה לחשוב. כדי להקדים תרופה למה שהוא כמובן לא מכה, להיפך, אדרבא, מה שבא לו, אני זורם איתו – ובכן, בינתיים אני דוחף לו ליד כמה שיותר משאיות צעצוע, מחקה קולות של מנועים רועמים, וקורא לו בכל הזדמנות "גבר", שזה כינוי שהשימוש החופשי בו מותר רק למפרסמים שקיבלו קמפיין לבירה.
לפעמים התינוק נשמע להפצרותיי החרישיות ויוצא גבר – אני מריע לו בלבי המדמם בכל פעם שבה הוא משתלט על צעצוע של ילד אחר תוך שימוש בו-זמני באגרופים, ראסיות ובכי תמרורים – אבל שעה אחר כך הוא כבר שוב מסתובב בבית עם הקשת הארורה על הראש, כאילו הכריזה זכיינית טלוויזיה נפוצה על תחרות איתור קמע הבית שלה.
אבל אז אני ממשיך למחשבה הטבעית הבאה: מה אם הוא לא יהיה הומו אלא, לא עלינו – ולא שיש בזה משהו לא בסדר, כן? יש בזה משהו לחלוטין שגוי, בלתי נסבל וראוי להרחקה – פעיל ימין קיצוני? מראשי "אם תרצו"? מאהבה של ליידי דניאלה וייס המקים לה בית אבן-שיידה-פלסטיני בפאתי קריית ארבע? מה אם הוא יגדל להיות תומך של אלי ישי? חייל מחסומים נלהב מדי? ואפשר להמשיך אפילו רחוק יותר: מה אם הוא יכניס לי הביתה שירים של סרנגה? מה אם הוא ייסע עם כמה חברים וכמה בקבוקי וודקה למלון בים המלח וימצא את עצמו מככב במישדר מיוחד של גדי סוקניק? וגרוע מזה: מה אם הוא יהיה מוזיקאי?
באמת, אין סוף לאפשרויות החרדתיות לגבי התגלגלותו העתידית של התינוק. למעשה, אני אומר לעצמי, כל דבר שהוא לא חילוני ליברלי עם נטיה פוליטית הומניסטית, אנגלית טובה, התעניינות בספרות עולמית, פילוסופיה, פיזיקה, ביולוגיה, מחשבים וכמובן – נשים, אבל לא מבוגרות, ולא אצלי בבית ולא בשעות הלילה המאוחרות – כל דבר שהוא לא זה יהיה, בסופו של דבר, אכזבה עצומה. כך שבסך הכל, הייתי אומר שאין לי יותר מדי ציפיות מהילד שיהיה משהו ספציפי, רוב ציפיותיי הן יותר בתחום הדברים שלא הייתי מוכן שיהיה באופן ספציפי.
אבל באמת; אם בסופו של דבר יתברר שהוא מעדיף את בני מינו, אני הראשון שאברך על המוחתל ואציע לו טיול בר-מצווה ברובע קסטרו בסן פרנסיסקו במקום הדיל המקובל בדיסניוורלד. נורא נחמד שם ברובע, ואני גם מכיר בית קפה אחד עם בראנץ' נהדר וחנות שמחזיקה דגמי אולסטאר נדירים. מצד שני, אם הוא לא ייצא הומו אלא סתם אחד שמצטלם במהלך השירות הצבאי עם פלסטינים בתפקיד ואזות וגם מעלה את זה לאינטרנט, אני אאלץ ליישם את תוכנית ב' שלי ולעשות ילד אחר.

(פורסם ב-8.10.2010)