בעקבות הזמן הפנוי

טור בעקבות הזמן
מדי פעם אני נזכר בדודו טופז. ואז – שש שניות מאוחר יותר – אני שוכח אותו בחזרה. אבל לפעמים אני נזכר שהאיש היה פותח את תוכניתו במשפט הקבוע "אין לי זמן!" ובאמת לא היה לו  – כלומר, היה לו פחות מכפי שהוא בטח ציפה בטרם סיים את שידוריו לצמיתות באמצעות מיחם חשמלי – ובכל זאת, אם בלכתו הותיר לי דודו טופז דבר אחד בלבד, והוא לא הותיר, מדובר ב"אין לי זמן!"
גם לי אין זמן. הילדים עיכלו את כולו ודורשים תוספת. מדי פעם אני מנסה לגנוב לעצמי טיפה זמן – ארבע דקות בשירותים, נאמר – אבל הם כבר מכירים אותי ומוציאים אותי בכוח גם משם. ואם לא הם, אז אהובתי – שיודעת שאני לא באמת עושה שם הרבה מלבד לקחת את הזמן – מרעימה בקולה: "ראית במקרה את הרובוט שלו?!" ואני יודע שזה נגמר; עכשיו אני צריך לצאת מהחדר היחיד בבית שהוא שלי לארבע דקות, ולחפש לו את הרובוט. "זה בארגז צעצועים בסלון!" אני צועק מהחדרון בניסיון להציל לעצמי עוד דקה. "זה לא!!" היא צועקת במטרה לשמוע סוף סוף את הצליל היפה ביותר שאישה נשואה עם שני ילדים לצווארה יכולה לשמוע: צליל המים בשירותים שבן-זוגה הוריד כרגע.
מאוחר בלילה, כשאני מסתכל עמוק לתוך-תוכי – ורואה שם בעיקר שיירים של ארוחת ערב שנאכלה מאוחר מדי, לצד השעון הביולוגי שלי, שהפסיק לרוץ עם הולדתם, נעצר, ואז התחיל לספור אחורה (אין לי מושג לקראת מה אבל אני מפחד לנחש) – עולה אצלי רק שאלה אחת:
מה לעזאזל עשיתי עם כל הזמן שהיה לי קודם, לפני שהם הגיעו?
לא, ברצינות: מה עשיתי איתו? כי היה כל כך הרבה ממנו! מה עשיתי עם עצמי, נניח, כשהייתה לי שבת שלמה מהבוקר עד הערב – שבת שבה התעוררתי בבוקר לבד, קמתי מהמיטה לבד, שום נפש חיה מלבדי לא הייתה בסביבה, שתיתי קפה, בדקתי מיילים של כל השבוע באמצעות קפיצה לתיבת הדואר בחדר המדרגות, ואז… מה אז? מה עשיתי עם כל הזמן שנשאר לי עד הערב?
לא זוכר.
ובחגים – בכל ימי החופש הרצופים האלה – מה עשיתי? ובשעות הערב כשחזרתי מהעבודה, ובשעות שאחר כך, עד הלילה – כל הזמן הזה, כל תועפות הזמן הזה שכולו היה שלי, לרשותי, למעני, אף אחד אחר לא הסתכל עליו בכלל, בטח שלא ניסה לקחת אותו ממני – מה עשיתי איתו?
וכשאני ממש מתאמץ אני מתחיל להיזכר, במעורפל, בחיים אחרים. החיים האלה הורכבו מ-40 אחוז זמן פנוי, 50 אחוז עבודה ו-10 אחוז תוספת זמן פנוי – ואלה חיים שהיו שלי. למרות שכשאני מסתכל עליהם כיום הם נראים לי אקזוטיים כמו חייו של צייד כלבי ים אסקימוסי, והמחשבה שזה הייתי אני שחי אותם נראית שערורייתית ולגמרי לא סבירה.
מה עשיתי עם כל הזמן הפנוי שהיה לי? ולמה לא עשיתי איתו פחות? למה לא נחתי רצוף כל הזמן הזה רק כדי לפצות על כל המנוחה שלעולם לא תהיה לי יותר אחרי שהחיים שלי יופקעו ממני בידי בני משפחתי שטרם נוצרו?
אבל האמת היא שנחתי אז לא מעט. אני נזכר בספת הרווקים בסלון הדירה השכורה שלי ובמשהו בלתי נתפס: יכולתי לחזור מהעבודה ופשוט להישכב עליה, לישון שעה-שעתיים, ואז לקום, והוא עדיין היה שם לצידי: הזמן הפנוי. המון ממנו.
יכולתי לשכב על הספה הזאת ולקרוא ספר שלוש שעות רצופות, אפילו עד עמוד 70! (אני קורא לאט יותר מרוב המתים). ואז להניח את הספר והשעה תהיה רק שמונה בערב ויהיה עוד המון זמן פנוי עד שתיים בלילה, זמן שאותו אני אוכל להעביר ב… סרט? אולי שניים רצוף? או… לא יודע, אולי אני אנסה לכתוב משהו? סיפור קצר? התחלה של רומן? תסריט? כן, מה איכפת לי; אני אנסה. יש זמן. ואם זה לא יצליח לי, לא קריטי, כי מחר ומחרתיים ובעוד שבוע וחודש יהיה עוד זמן. תמיד יהיה זמן. תמיד אפשר יהיה לשבת לכתוב בלי הפרעה. ואז לנמנם קצת. ולקום ולהמשיך. או לצאת להסתובב. מה, לא?
יכולתי להחליט להקדיש את כל אחר הצהריים להסתובבות. לשוטטות. החנות ההיא בלמעלה של הרחוב ההוא. אולי אני אקפוץ לשבת קצת מול בית הספירלה של צבי הקר ברמת גן – אני אוהב לשבת שם. באים לי שם רעיונות. אולי אני אקפוץ לכמה שעות לחוף הצוק. אולי אני אשב בשישי בצהריים בשלושה בתי קפה ברצף, עד הערב. אולי אני אמשיך עם החברים את הלילה עד לקצה השני שלו, כשהאור יעלה מעל הים. יש זמן. אפילו החברים של נטשה אמרו.
היה לי כל כך הרבה זמן עד שהתחלתי פשוט לחלק ממנו: הלכתי לעזור לחברים לעבור דירות. ללוות אותם לשבעה של אנשים ששנינו לא הכרנו אבל פספסנו את הלוויה אז אין ברירה.
היה לי כל כך הרבה זמן עד שיכולתי לשבת על האינטרנט ולצ'וטט שעות עם מישהי שייתכן שהיא בכלל מישהו אבל אולי, אולי – אולי – היא בכל זאת מישהי, מישהי שאפילו תסכים להיפגש איתי שוב. מחר. פה, בצ'ט.
בשלב כלשהו היו לי ערימות ענקיות כל כך של זמן פנוי עד שלא היה כבר איפה לשים אותו, והחלטתי לנקוט בפעולה דרסטית ולהעביר שלוש שנים שלמות ממנו לניו יורק. נרשמתי לתואר שלא הייתי באמת צריך והעברתי שלוש שנים בלעשות את מה שממילא לא עשיתי עם הזמן שהיה לי – רק בניו יורק. זה היה בזבוז הזמן הכי מועיל אי פעם. הספקתי אפילו לכתוב ספר וחצי ולקרוא בטח 200.
ויום אחד הגיע לעולם הילד שלי, והזמן לא נגמר – הוא פשוט נלקח. כולו. קומפלט. זה לפחות מה שחשבתי לעצמי. טעיתי.
כי יום אחד הגיעה לעולם הילדה שלי, ואני שאלתי את עצמי מה, לכל הרוחות, עשיתי עם כל הזמן הפנוי שהיה לי כשבתמונה היה רק ילד אחד.
ועכשיו אין לי שום זמן בכלל. אין חמש דקות. יש עבודה, ריצה הביתה, להספיק להיות איתם, לדאוג להם, לדאוג מהם, לדאוב כל רגע בלתי אפשרי של אהבת פרך, להשכיב אותם, ואז שישי-שבת – הזמן הזה שבו העבדות עדיין קיימת, והעבדים החדשים הם הורים – ואז הכל מחדש.
כשהיה לי זמן, לא היה לי מושג. עכשיו כשאין, אני מתגעגע לכל הדברים שלא עשיתי כשעוד היה לי. כשיש לכם את כל הזמן שבעולם, אתם לא יכולים להבחין בזה. וכשהוא נלקח מכם, שום מבצע צבאי לא יחזיר יותר מכמה דקות חטופות ממנו.
ובסוף, כשהזמן שלכם מופקע מכם, אתם ממילא מסתכלים אחורה על הימים שבהם זמן הוא כל מה שהיה לכם, ויודעים שרק דבר אחד משמעותי נלקח מכם באמת: הזמן לחשוב. להיות יצירתיים. הזמן ההכרחי כדי לשבת ולהמציא – בין השאר את עצמכם. הזמן למצוא את הרעיון הבא שלכם. הזמן לגדול.
כי עכשיו, מתברר, אתם הכי גדולים שתהיו, וכאן זה נעצר. ברגע זה, הזמן שלכם לגדול מופקד בשמירת חפצים, ואתם נדרשים לגדל אחרים. עכשיו זה הזמן שלהם. אז צאו מהשירותים ולכו תמצאו להם את הרובוט. זמנכם – הפנוי לפחות – עבר.

(פורסם ב-20.6.2014)

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s