בוקר אחד, תל אביב התעוררה והחליטה שנמאס לה. נמאס לה מהפקקים, מהיוקר, מהזיעה הנצחית. אז היא פשוט קמה והלכה. כן, כן, העיר כולה. הבניינים, הכבישים, אפילו כיכר דיזנגוף – הכל התקפל כמו אוריגמי ענק והתגלגל לכיוון הים.תושבי העיר מצאו את עצמם פתאום על חוף ריק. אין קפה, אין הייטק, אין מסעדות שף. רק חול וגלים…

אחח, קפריסין! ארץ חלומות שמעולם לא חלמתי, ארץ מובטחת שמעולם לא הבטיחה כלום, ארץ ש… מה אני בכלל יודע על קפריסין? לא יודע. הייתה פעם תחנת טלוויזיה ששידרה משם, וכשאנשים התייאשו מבינג' "עמוד האש" בערוץ הראשון ונמאס להם להגיד "תעביר לירדן" או "תעביר למידל-איסט" הם אמרו "טוב, תעביר לקפריסין".לא זוכר מה שידרו בקפריסין, אבל דווקא…

הוא לא יילך לעולם.המלחמה לא תיגמר אף פעם.החטופים לא יחזרו בחיים.כמה פעמים השבוע חשבתם, אמרתם או לא העזתם לחשוב או לנסח מחשבה כזו? כי אני חושב אותה כל בוקר, ולפעמים – בעיקר במקרים שבהם נתניהו מכנס מסיבת עיתונאים כדי להסביר בלייב למה הוא לא יילך לעולם, המלחמה לא תיגמר אף פעם והחטופים לא יחזרו בחיים…

טוב, אמרתי לעצמי ולמדינת ישראל כשעליתי למטוס לאירופה עם המשפחה לפני שבועיים, תנו לי רק שעה-שעתיים עד שאני סופית מחוץ לגייט, מחוץ לנתב"ג, מחוץ למרחב האווירי של ישראל, וקדימה, תנו בראש. כל מה שתכננתם ואיימתם.הנקמה של חיזבאללה? ההתחשבנות של איראן? טילים בלתי פוסקים על ת"א? החרבת ביירות? שלושה ימים בממ"ד, ישן כפיות עם טרנזיסטור וקופסת…

תכירו, יותם זמרי. סוג של פאנליסט ימני המוציא את פרנסתו בשבירת שיא של שהייה רצופה באולפני ערוץ 14. בשבוע שעבר, זמרי העלה לרשתות צילום של מאות עקורים עזתיים – גברים, נשים, ילדים – נגררים בבלואיהם על רקע הרס וחורבן גמורים, והצמיד אליו את הכיתוב "תענוג", בשילוב אימוג'י מפריח נשיקה.אתם מבינים; זמרי מתענג – ודחוף לו…

בשבת האחרונה נמאס לי משישי האחרון, שבו ישבנו כל המשפחה רוב הזמן די בדממה ולעסנו אחד לשני את קצות העצבים הרופפים בעודנו ממתינים שאיראן תנקום בנו את נקמתה המובטחת – ופשוט אמרתי לילדים: קדימה, הולכים לבריכה.מכיוון שאני כרגע הרוברטו בניני של הבית – האבא שמסתיר מהם את העובדה שבעצם כולנו יושבים פה ומחכים למותנו בזמן…

לא רחוק מהעיירה ג'ספר שברוקיז הקנדיים, אמא דובה חוצה כביש בהליכה מדודה. בעקבותיה, בדילוגים קלים יותר, מגיע הגור הקטן שלה. הם מסיימים לחצות, ואז נכנס לכביש בריצה גור נוסף.לא, הוא לא יידרס, מה פתאום. המכוניות הספורות משני צידי הכביש ייעצרו, כמה נהגים יספיקו לצאת בחרישיות כדי לצלם, והדובון הנוסף מסיים לחצות את הכביש בביטחה.נהר עוצמתי…

אין יותר מציאות. המציאות חדלה מלהתקיים. המציאות היא נקודה זעירה וחסרת משמעות הרבה מתחתיכם, בעיקר כשאתם טסים ב"כנף ציון", המטוס הכמו-פרטי שלכם, בדרך לפגישה חסרת נחיצות ממשית – אבל "היסטורית" מבחינתכם – בוושינגטון, משאירים הרחק למטה רק מלחמה מדממת ואינסופית בכל החזיתות, 1,600 הרוגים, 133 חטופים, עשרות-אלפי מפונים, אלפי פצועים, גדועים, נכים, הלומים, ועוד כמה…

"שמעת שירו לטראמפ באוזן?"אני מתהפך לרגע לכיוונו של הבן שלי על המיטה במלון שלנו במנהטן – כן, זה הזמן בחייו של ג'וניור לעבור את קורס החובה "מבוא לניו יורק" בהנחיית אבא – ואומר לו: "מה? מאיפה הבאת את זה?!" והוא אומר: "כן, ראיתי עכשיו בוויינט".גם אני רואה עכשיו בוויינט. מה אתם יודעים; ניסו להתנקש בחיי…

בזמן האחרון אני כבר לא יודע מה לעשות קודם: למרוט לעצמי שיער ראש, לריב עם זרים בטוויטר, לתפוס לעצמי שריר ברגל מרוב זעם, או פשוט ללכת לישון.אני יודע; אני צריך ללכת לישון. אבל אומרים שאסור ללכת לישון כועסים, ואני כועס. ממש כועס. כועס בצורה שגורמת לי לשאול את עצמי בכנות: למה, בעצם, אין לי אלת…