לפני בערך שבועיים בא לי רעיון לשתף פעולה עם – איך נגדיר – סלבריטאית מדרגה שנייה, בואכה ראשונה, ולהרים ביחד איזה מיזם למטרות רווח.הפרטים לא חשובים, בעיקר כי אני עצמי לא הייתי סגור עליהם עד הסוף.אבל נראה היה לי שזה יכול לעבוד. מה, היא ואני, יחד, במיזם? מי לא ירצה לבוא? זה להיט מובטח, הצלחה…

אם, כמוני, לקחתם אי פעם קורס או שניים בפילוסופיה, אתם כבר יודעים שאחת השאלות המרכזיות שהעסיקו את הפילוסופים בעת העתיקה היא גם זו שמעסיקה אותי ואת סביבתי בעת החדשה: האם ישראלים – ואני לגמרי אחד מהם – הם אנשים, איך נאמר בעדינות, לא כאלה חכמים?לכאורה, שאלה לא נעימה, והתשובה מתבקשת וחיובית.כלומר, מדובר באנשים שרואים כרישים…

אני רק שאלה קטנה: תגידו, איך יש לכם עוד כוח, איך?לא, באמת, מישהו בכלל עוד עוקב? ממש עוקב? כלומר, פרשה ביטחונית חדשה, סימן קריאה! שב"כ, המשטרה, כהניזם, גלי בהרב, רונן בר, שיקלי, חומר סודי, לא סודי, הדלפה, חצי הדלפה, ההם צועקים דיפ־סטייט, האלה צורחים פרשה ביטחונית. סימן קריאה.אין לכם מושג, נכון? שום מושג. כלומר ברור…

"אל תדבר אליי ככה, יש לי תסמונת רגישות גבוהה", מישהו שאני עובד איתו אמר לי השבוע, בעקבות, אני מניח, איזשהם חילופי דברים שבהם הייתי פחות מנחמד לגמרי. "מה זה?" תהיתי, והוא ענה: "פשוט תגגל".גיגלתי. מה אתם יודעים; יש דבר כזה, ואני לא הייתי רגיש מספיק כדי לדעת."תסמונת רגישות גבוהה", מתברר, היא מה שמכונה בעגה המקצועית "הייפר…

מה עשיתם בשישי-שבת הקודמים? אל תגידו לי, אני אגיד לכם: ישבתם עם אנשים – חברים או משפחה – ודיברתם על המצב המייאש והבלתי נתפס הזה. על הפוליטיקה הנבזית. על האנשים הלא-ייאמנו בכלל שבצד השני. על ביבי. וגם על ביבי. כמו כן, ביבי.אני יודע, כי זה בדיוק מה שאני עשיתי. ישבתי עם האנשים שלי – כולל…

הייתי רוצה לדבר היום על שני סוסים מתים. אולי שלושה. אולי יותר.בעצם אין לי מושג על כמה סוסים מתים אני אדבר, כי זו הבעיה עם סוסים מתים: לא פעם, קשה מאוד לזהות שאתם רוכבים על אחד. כי אתם כבר על הסוס. וכבר רגילים להיות עליו. וזה נחמד מאוד לשבת על סוס, אפילו מת.יש רק בעיה…

לפני שבוע, בלילה חשוך אחד, האייפון שלי התאבד.זה קרה כשנהגתי בטוסטוס על איילון, מנסה כרגיל להיות מהיר יותר מהקור, ובלי ששמתי לב, האייפון שחרר את אחיזתו האחרונה בחיים ובמחזיק הטלפון שעל הכידון, צנח אל מותו במהירות של חללית שיגור, רק לכיוון ההפוך, ועוד לפני שהספקתי לצרוח "לא, מה אתה עושה?!" כבר דרסו אותו לפחות עשרים…

אם יש דבר אחד שפתיחת קניון "ביג גלילות" לימדה אותי – ואין – זה שהמציאות היא אירוע מתעתע; האדם חושב לעצמו: "המדובר בקניון, כן? יש שם חנויות כמו זארה ופוקס ואלו יוגה וסניף של ארקפה. מה רוצים מחיי?" ואז באה המציאות ומעמידה ביום אחד 150 אלף ישראלים בפקקים אינסופיים בכניסה לקניון ביג גלילות.רק שלושה קילומטר…

בפרקים הקודמים של "חייו המפורכסים של רענן": רענן מבין שלמרות שהוא לא אופטימי כלל לגבי ישראל ומאמין שהמדינה תישלט בעתיד – ואף בהווה – על ידי השילוב הקדוש של דת, לאומנות, בערות וניסים ואטורי, הוא לא  מתכוון לעזוב את ישראל – לא לאתונה ולא לברצלונה ולא לשום מקום – כי… נו, למה בעצם הוא החליט…

האמת? יצא שקצת קינאתי החודש – לראשונה ובטח גם לאחרונה בחיי – בפלסטינים מעזה. כאילו, דוד דונלד מבטיח חגיגית שהוא מוציא אותם משם לאיזה מקום הגיוני יותר, עושה להם תמ"א שתיקח כמה שנים (אתם יודעים איך זה תמא"ות. הנשמה יוצאת), ואז מאפשר להם, מי שרוצה, לחזור? איפה חותמים?כלומר, למה לי לא מציעים רילוקיישן במימון אמריקאי…