בשבועיים האחרונים אני שואל את עצמי – כמו רובנו, אני מניח – אם הייתי שורד בשבי החמאס משך חצי שנה, או שנה, או שנתיים. השאלה חסרת הפשר הזו – בעיקר כי אין לי עליה תשובה (מלבד "נראה לך?") – החליפה את השאלה הקודמת ששימשה בתפקיד הנתניהו הנצחי של השאלות בעלות הקדנציה האינסופית בחיי: האם הייתי…

הנשימה שלי נעצרת – ואני יחד איתה – כשאני חולף בסתם יום, בסתם טיול עם הכלבה, בסתם גינת נדנדות ליד הבית שלי, ואני רואה שם לרגע, על הידיים של אבא שלו, את התינוק שלי.זה התינוק שלי! שכבר אין לי, כמובן, כי מה שיש לי עכשיו זה מודל 2025, כלומר נער מתבגר והשלכותיו. והאיש הזה לא…

עם דמעות הסוף הטוב, הלא טוב, האופורי, הנורא, המאוחר מדי, המוקדם מספיק, הלא-ייתכן-שזה-הסוף, אבל-עובדה-זה-הסוף – עם הדמעות האלה בעיניים;ואז עם אנרגיית ההקלה והאושר הפתאומית הזאת שהתפרצה משום מקום בשבוע שעבר, השמחה הפשוטה, הנשכחת, הממשית;עם כל זה, אני חושב שמותר לנו, סוף סוף, לקחת נשימה אחת עמוקה, לנשוף נשיפה רדודה, לחוש את מה שדניאלה לונדון-דקל כינתה…

תראו; מה בסך הכל רוצה בנאדם ממוצע – אני, נניח – מבית הכנסת שלו? קודם כל, שיהיה שם כשצריך אותו, שהמזגן יהיה הגיוני, שייתנו לבנאדם איזה מקום לשבת למרות שהוא מגיע לבית כנסת רק במרווחי זמן גיאולוגיים (ערב יום כיפור, שמחות ואסונות), ואם אפשר שיקראו מהסידור בקצב נורמלי כדי שיהיה לו מושג, אפילו קלוש, באיזה…

ישראלים רבים, ואני גאה להגיד שמדובר בי ("אני מכיל המונים", כמו שכתב המשורר וולט וויטמן) שואלים את עצמם לא פעם: כאילו, מה? מה יש לאנשים, שמספרם לא קטן והם מונים את מה שנדמה בסקרים כ-24 מנדטים יציבים כבטון, שהם ממשיכים להאמין, לציית וללכת בעיוורון גמור אחרי בנימין נתניהו והקרקס המעופף של ממשלתו?כלומר, מה בחמשת חושיהם…

האם להתחיל מההתחלה – שבה ראינו את הספה הזו בחנות רהיטים של המאיון (אין הרבה, תנחשו לבד. לא, לא זו, השנייה) – התאהבנו בה, שמענו את המחיר וידענו מייד שזו תהיה פשיטת הרגל הסופית שלנו, אבל לפחות היא תהיה שלנו, הרגל והספה? או האם להתחיל מהסוף, שבו הדבר הענקי, המופרז והמעקצץ הזה מוטל אצלי בסלון…

היה הייתה פעם, מזמן – הרבה לפני שעידן עמדי התחיל לקרוא למוזיקאים שתרמו לחיי כל כך הרבה יותר ממנו "אפסים" – בחורה בשם דפנה. דפנה טלמון. אתם אולי זוכרים אותה – זה קרה לפני שלושה שבועות בערך, פרק זמן גיאולוגי במונחים ישראליים עכשוויים. בכל אופן, לא חשוב; אותה דפנה – בחורה שמעולם לא הלכה בתלם…

זה קורה ב"אורבן אאטופיטרס", רשת אופנה היפסטרית ענקית, בינלאומית, שגם אני עוד הספקתי לקנות בה בגיל 22 בגדים מכוערים כל כך עד שבדיעבד אני מכחיש שבכלל הייתי בן 22, ועכשיו הילד שלי עומד לקנות בה את אותה סחורה, ואין ספק שההיסטוריה חוזרת, פעם כטרגדיה,, פעם כפארסה, ופעם כמכנסי באגי גרועים.אנחנו בקמדן, לונדון, והוא מודד ומתחבט…

מעולם לא רציתי להיות בעזה. לא רציתי – ואני עדיין לא רוצה – שילדיי או חברים שלי יהיו שם. לא כחיילים, לא כתושבים, לא בכלל. מה לי ולעזה? מה לנו ולעזה? מה איבדנו שם?איבדנו מאות חיילים רק במלחמת "חרבות ברזל".איבדנו מאות אזרחים בטרור עזתי מאז 67'.איבדנו את הכבוד העצמי – החל מילדינו המגויסים שצריכים להוציא…