לפני הכל אני נטרף ממחשבות על הילדים החטופים בעזה. מכל הדברים הארורים שהמלחמה הזו המיטה, מכל מראות הזוועה, מכל סיפורי התופת בממ"דים, מכל המספרים הבלתי נתפסים – המוח ננעל, כמו רולטה היפראקטיבית שנעצרת לבסוף על מספר בודד, רק על דבר אחד:ילדים חטופים בעזה.ילדים ישראלים, תינוקות ישראליים, שגם הבוקר התעוררו – אם בכלל ישנו – לתוך…

לקום בבוקר למלחמה. להגיד לעצמך: פאק, מלחמה. המלחמה הארורה. זה עוד קורה. מלחמה שם בחוץ, ואני פה במיטה. עוד יום חסר תוחלת עומד בפניי. העסק שלי סגור, או רק חצי פעיל. העבודה נדחתה, או על הולד. חיים שלמים על הולד. עוד יום של מדינה במלחמה, ואני במלחמה עם עצמי.לחשוב לעצמך: זה כמו בקורונה, אבל גרוע…

הילד שלי נועל את דלת הבית. אחריה הוא נועל את כל דלתות המרפסת. ואז הוא מגיף את התריסים. אנחנו גרים ברמת אביב – כנראה המקום הכי פחות רלווטי בישראל השבוע.זו קומת קרקע, הקומה שלנו, וגם בימים רגילים אין כאן יותר מדי אור, אבל עכשיו, כשהכל מוגף, משתררת חשיכה די גמורה. אני שונא את זה, אבל…

זה מוצאי שבת סטנדרטי. חברים קרובים מסמסים שהם לא יגיעו היום. נשבר להם. או שהתייאשו. או שהם אוגרים כוחות. שנלך הפעם בלעדיהם."גם אני התייאשתי", אני אומר לה בתקווה לקבל איזה פטור.אין פטור. "חייבים ללכת היום", היא פוסקת. כל שבוע היא פוסקת שחייבים.ברור שחייבים. דווקא היינו מרשים לעצמנו להבריז, אבל בדיוק השבוע המחאה מתה, ואיך היא…

זה לא יום כיפורים בלי להגיד משהו מפויס או מפייס, אבל באמת שאין לי – ונדמה לי שאין בכלל – שום דבר כזה במלאי כרגע. אזל.אז אני אגיד משהו אחר – משהו שקשור רק בעקיפין, ואולי בכלל לא, ליום הכיפורים, אבל בכל זאת שווה להגיד:מדי פעם, משום מקום, זה יכול להיות סתם באמצע איזה יום…

"לא מדברים פוליטיקה ליד שולחן החג, בסדר?", זה היה הווטסאפ שהשאירה, לכל הקבוצה המשפחתית, גיסתי שתחיה בפאלו-אלטו – למעשה כבר כמה עשורים שהיא חיה שם, אבל עכשיו הם בביקור בארץ – רגע לפני שכולנו התכנסנו לערב ראש השנה."ברור, ברור", הנהנו כולנו בהודעות החוזרות ובסטיקרים של בן-גביר והיטלר מסמנים לב עם אצבעות הידיים.היא לא מבקשת בלי…

כל הקיץ החזקנו מעמד. לא היה לנו קל – הייתם פה, אתם יודעים שלא היה קל – אבל הצלחנו איכשהו להחזיק:לא נסענו עם הילדים לשום מקום. אפילו לא יוון בקטנה, פאפוס בקטנטנה, אילת בזעירה. כלום.יש לנו עקרונות בחיים – לא זוכר איפה שמנו אותם, בארון המצעים אולי, אבל אחד מהם הוא שלא נוסעים לשום מקום…

אני זוכר את זה כאילו – למה כאילו, בדיוק – זה היה לפני שלושה חודשים: הייתי בדיוק באמצע שלוק הספרייט זירו שלי, כשאהובתי אמרה משום מקום: "אתה יודע שארגון הבריאות העולמי הולך להכריז רשמית על אספרטיים כמסרטן?".קצת נתקע לי השלוק בגרון, אני מודה.כלומר, זה לא שלא חשדנו שיש בספרייט זירו משהו נוסף מלבד חומרים טבעיים…

הלו?" "כן, שלום, איך אוכל לעזור?" "אני מעוניין להתנתק". "אין בעיה אדוני. רק, אם אפשר לשאול למה?" "השירות פשוט נוראי בשנה האחרונה, ומידרדר כל הזמן". "מה גורם לך להרגיש ככה, אדוני?" "תגידי, את מנסה להצחיק? יש עוד איזה שירות בכלל? האלימות פה בשיא פסיכי של עשרות שנים, הדולר והיורו בשיא של חמש שנים, ארה"ב שונאת…

הצילום הזה. לעזאזל, הצילום הזה. הוא לא יוצא לי מראש מהרגע שראיתי אותו. אני מנסה להוציא אותו משם. יותר מזה: אני שולח אותו לשבת בספסל האחורי של הראש שלי ולהתכסות במשהו. והצילום מציית; הוא הולך ויושב מאחורה. אבל משם, מכוסה, מושפל, הוא ממשיך לא לצאת לי מהראש.זה צילום איקוני שלא התכוון להיות איקוני; זה צילום…