לפעמים כשאני חוזר לארץ מחו"ל – ואני תמיד חוזר לארץ מחו"ל מסיבה ציונית מובהקת: שמגיע המועד הנקוב על כרטיס הטיסה שלי – אני נתקף בסוג של דכדוך.
זה קורה כבר ביום שלפני הטיסה חזרה לארץ, שבו אני מסתובב ברחובות חו"ל היפה בתחושה מעיקה של פעם-אחרונה (עד הפעם הבאה, אני אומר לעצמי, ולא מקשיב), ואז, ביום עצמו, המונית לשדה מגיעה, מבט אחרון, והתחושה הכללית היא של גירוש מהארץ המובטחת בחזרה לארץ המאובטחת –
בקיצור, דכדוך.
בפעם האחרונה – לפני שבועיים – חזרתי מלונדון, וכל זה קרה לי בנוהל, ומתישהו לפנות-בוקר המטוס חג מעל ישראל – אם "חג" היא המילה המתאימה כאן – וכבר התכוננתי לצניחה החופשית של מפלס שמחת החיים שלי אל מתחת לקו האדום השחור, אבל אז באה לי מחשבה חדשה:
מה אם, נניח, הגעתי לפה רק לשליחות? מה אם אני פשוט אומר לעצמי עכשיו שזה רק לאיזה פרק זמן שאחריו אני ממילא אחזור לחו"ל? כן, שלחו אותי מהעבודה שלי לתקופה לישראל. רילוקיישן קטן, זמני, נראה איך יילך.
ואז אני מסתכל מחלון המטוס למטה ורואה את האורות ואומר לעצמי: נו, בסך הכל זה נראה סביר, נראה ציוויליזציה, נראה שהקימו פה כמה דברים.
ואז אני נוחת בארץ כמו זר בשליחות ומתחיל לנסות להבין מה הולך פה. וואללה, אני אומר לעצמי, יותר מתקדם ממה שדמיינתי. תראה, דווקא שדה תעופה די מושקע יש להם. והכביש המהיר? וואללה, כמו אצלנו, בכלל לא עולם שלישי. ומזג האוויר? אמרו שחם מדי, מה פתאום, ממש נעים פה ובכלל לא קפוא כמו אצלנו. נחמד!
ואז אני מגיע הביתה, מעיף מבט מסביב ואומר לעצמי: וואללה, דוקא דירה נחמדה שכרו לי פה, וגם המשפחה הישראלית ששמו פה כדי לעזור לי להתאקלם ולהרגיש בבית – חמודים בסך הכל! ואיך הם מחבקים אותי כאילו אני באמת אבא שלהם, איזה שחקנים טובים!
והמחשבה הזו – שאני פה בכלל בשליחות, ברילוקיישן – מנחמת אותי כל כך, עד שאני מחליט להמשיך להעמיד פנים שזה באמת המצב. ואני מתחיל בשליחות שלי בישראל.
אני יוצא לעיר, מתרשם מתל אביב, באמת לא כמו העיר שממנה אני בא – שהיא מטרופולין מערבית ענקית שאין לי מושג מה שמה כי אני רק מעמיד פנים – אבל זאת חתיכת עיר לא רעה בכלל, תל אביב, ואפשר להשיג פה הכל חוץ מסניף של יוניקלו וחניה. המחירים בשמיים, בסדר, אבל השמיים עצמם די נמוכים. ואתם יודעים איך הם קוראים לגשם? "סופה". ולאי תנועה עם דשא? "פארק". ולעבריין? "שר לביטחון פנים".בן-גביר". כן, הם קצת מצחיקים כאלה, הישראלים. נורא לחוצים.
ואני מסתכל בעיניים חדשות, מרוחקות, על ישראל, ורואה אותה אחרת: כמו שזר עשוי לראות. ומה אתם יודעים – מדינה בסדר גמור למדי! ואני מסוגל להסתובב עם תחושת הזרות הזו משך כמה ימים, אבל מתישהו ההיי המטופש הזה נעלם, ולכל היותר שבוע אחרי הנחיתה, גם אני נוחת. הרילוקיישן המדומיין שלי בישראל נגמר, ואני צריך לחזור לישראל, הפעם באמת.
ואני חוזר בגדול, כלומר בזחילה. אני חוזר לכעוס, לכאוב, לשנוא, חוזר לתחושה שהכל – מהפחים שעולים על גדותיהם בחניה, דרך ההוא שחתך אותי בכביש ועד איזו שטות מסמרת תאי-מוח שעידית סילמן פלטה – מאותת לי משהו רע מאוד והרה-גורל על המקום הזה. הכל חוזר להיות טעון רגשית, מאיים, קודר, ואני מבין שיכולתי לברוח מישראל רק עד הרגע שבו ישראל זיהתה אותי והחזירה אותי אליה, ושאין דבר כזה רילוקיישן למקום שבו הילדים שלך מדברים את השפה.
כי פרק הזמן המוגבל מאוד שבו אני מסוגל לעשות את התרגיל הקטן הזה בניתוק, בזרות, בלחשוב שאני לא באמת מפה, מאותת לי כמובן עד כמה אני שייך וקשור למקום הזה בדרכים מפותלות כל כך, עד שכמו שורשים מסובכים של עץ ישן, באמת שכבר אין לי איך לעקוב אחרי כל פיתוליהם או לעקור או אפילו להעמיד פנים שהם אינם. וזה לא בהכרח דבר טוב: כי תמיד האמנתי שהעולם גדול ופתוח בפניי, ושאני אחיה בעוד המון מקומות מופלאים, ושלאנשים אין שורשים, יש רגליים, ושאני בכלל אזרח העולם.
בולשיט. אני לא באמת מסוגל להתנתק ליותר מכמה ימים, וגם זה רק עם עירוי של ynet ופייסבוק לווריד – מחובר למכשירים גם כשאני פיזית מחוץ למטריקס – אבל בזמן האחרון אני מבחין ביותר ויותר ישראלים שעושים מאמץ מוצלח יותר להתנתק.
וממש מצליחים.
יש לי חברים שמדווחים לי עכשיו שטכניקת ההישרדות שלהם בישראל העכשווית היא זרות כל הזמן; בלי חדשות, בלי הפגנות, בלי לקחת ללב או לריאות, בלי לראות את מה שאומנם נמצא להם מול הפרצוף אבל הם מצליחים לראות דרכו, או לא להסתכל. יש לי חבר שממש קנה לעצמו טלפון נייד כשר, והוא מסתובב איתו ברוב שעות היום. "כאילו זה כדי לצמצם שעות מסך, אבל זה גם ממש עושה לי טוב לא לדעת כל הזמן מה קורה". חבר אחר שלי החליט שהוא שומע בדרך לעבודה – משהו כמו עשרים דקות – בדיוק את פיסת תוכנית האקטואליה הרדיופונית שיוצא לו ליפול עליה, וזהו; ב-24 השעות הבאות הוא לא מתקרב לשום כלי תקשורת, לא רוצה לדעת, לא מעוניין, הוא יתחבר שוב בפעם הבאה שהוא בדרך לעבודה, וזהו.
אני באמת מכיר אנשים – נורמטיביים לגמרי לשעבר, משועבדי אקטואליה לא פחות ממני לשעבר – שפשוט לא יודעים מה קרה, נניח, עם מיקי זוהר וטקס פרסי הקולנוע האלטרנטיבי שלו. אין להם מושג. אולי שמעו משהו ולא הקשיבו, אולי פשוט לא שמעו. ואני קצת מקנא בהם, כי בסוף, כל הסערה הקטנה הזו – אחת מתוך מיליון סערות שמרכיבות את מציאות החיים הישראלית בעידן ההיפר-שחיתותציה – היא רק עוד לבנה בחומה שמבצרת את שלטון נתניהו לצמיתות ומפרידה בין ישראל ליתר העולם. איתה או בלעדיה, התהליך הזה יימשך. אני, מצידי, חייב לדעת על זה. אבל האנשים האלה החליטו שהספיק להם. הם מסתובבים בחייהם כאן בשיטת שלושת הקופים: לא רואים, לא שומעים, לא מדברים. לא על זה, בכל אופן.
הם כבר לא מ-פ-ח-ד-י-ם. לא, הם עברו מזמן את השלב הזה. הם בשלב הנירוונה הסופית: הם מ-נ-ו-ת-ק-י-ם. מבחירה. ואני יכול להבין את הבחירה הזו; זה כמו תגובת הגוף האינסטנקטיבית לכאב מעל דרגה מסוימת: התעלפות.
האנשים האלה לא עמדו יותר בכאב שבהפיכת ישראל למוטציה עבריינית-דתית-דורסנית של ישראל, והם הלכו, כל אחד בדרכו, על תוכנית התנתקות פרטית. הם הצליחו להפוך להיות גולים בארצם, והם יישארו כאלה, מבחינתם, לא עד חזרתם לארץ, אלא עד חזרת הארץ אליהם.
אני לא יודע איך הם עושים את זה. כי בחיי שלי, ישראל – המצב הישראלי, העתיד הישראלי, המקום שלי ושל ילדיי בתוכו, וכמובן הדיבוק הישראלי – בנימין נתניהו – תמיד יבואו כמצע שעליו מונחים כל הדברים האחרים. אני לא מסוגל להשתחרר מזה באמת. להעביר יום אחד בחיי שבו כל זה לא נוכח לחלוטין.
ויש לי גם חברים שעזבו כאן, ואפילו הם לא חוגגים שום חופש או שחרור ממשיים מכל זה במקומות החדשים שלהם בליסבון, בברצלונה, בוויליאמסבורג, באתונה; הם מחוברים לא פחות ממני – במקרים מסוימים יותר – לערוצים ישראלים, לחברים ישראלים, למשפחות שנותרו כאן, למה-יהיה הנצחי, לטינה שאיתם עזבו. הם יכולים, אם לחזור לשיר החבוט ההוא, לעשות צ'ק אאוט מתי שירצו, אבל לעולם לא יוכלו לעזוב.
לא; הדרך היחידה לעזוב באמת היא לחזור לכאן מחו"ל ולדמיין שאתם ברילוקיישן בישראל. זה יחזיק לכם מעמד כמה ימים, ואז הכל ינחת עליכם מחדש ותבינו שישראל כולה נמצאת עכשיו ברילוקיישן למדינה אחרת; מדינה אוטוקרטית, מחופפת, דתית, פורעת-חוק, מסוכסכת עד העצם, ובקיצור: ישראל ברילוקיישן להונגריה, עם אופציה להמשיך ליוגוסלביה.
אני לא רוצה לעבור עם ישראל למקומות האלה, אבל מי שואל אותי – מלבד פעם בארבע שנים, ואז מתבר שתשובת הרוב הפוכה משלי – אבל אין לי ברירה; אני על הסיפון, ממוסמר אליו. כמו רובנו. אני שייך לכאן, בזמן שכאן הולך והופך פחות שייך אליי. אין רילוקיישן פרטי בשבילי, אפילו לא בתוך הראש שלי. אין שחרורים, אין הקלות, לא חשוב איפה בעולם אני אהיה, מאיפה בעולם אני אחזור, וכמה אשחק עם עצמי משחקי העמדות פנים מטופשים. לא; אני, וגם אתם, על הטיטאניק הזאת וייתכן שכבר פגענו בקרחון, וייתכן שתיכף – בבחירות הקרובות – נפגע בו.
מה נעשה אז? רילוקיישן, כנראה. מי שיוכלו – החוצה. וכל השאר – פנימה, למקום אצלנו בראש שמעדיף לדעת כמה שפחות. לטלפון הנייד הכשר. לחיים של השלמה, הדחקה או אדישות. החיים שאני לעולם לא אוכל לחיות, אבל זה לא אומר שאני לא אנסה; הנה, אני כבר מתאמן קצת. בכל פעם שאני חוזר מחו"ל. אולי בפעם הבאה אני אחזיק אפילו שלושה ימים רצוף.

(פורסם בינואר 2026)