"אנחנו חייבים להיפגש הערב כדי ללכלך על החבר שלך שקנה דירה ב-21 מיליון", חבר שלי ברק מרים לי טלפון בשלישי על הבוקר, ואני יודע מייד על מה הוא מדבר אבל לא מצליח להשחיל מילה בטרם הוא ממשיך: "לא, זה לא ייאמן, כתב ספר עצות ועכשיו קונה דירה ב-21 מיליון. תכתוב על זה טור! תכתוב על זה טור כל שבוע!"
הוא צוחק, כמובן (או שלא? אני דווקא יכול למלא עוד טור שבועי לדעתי), והוא מדבר על תמיר מנדובסקי, האיש שכתב את הספר "השקעות לעצלנים" – תבדקו, זה אצלכם בבית איפשהו, זה בכל בית בישראל, הדבר הזה מכר יותר חתיכות מלחם פרוס בכל הזמנים – ובתחילת השבוע פורסם שרכש ברווחים מהספר פנטהאוז צפון תל אביבי חדש מהניילונים ב-21 מיליון דולר.
הוגן לגמרי, אבל זה, כמובן, מוציא לנו את העיניים – העיניים העששות שלנו ככותבי טקסטים שמעולם לא עשו מהם יותר מ-21 אלף שקל, או 2.1 שקל (שעדיין נחשב למחיר פגז פר מילה בכלי תקשורת מסוימים), ופנטהאוז מבחינתנו הוא רק זיכרון ישן ולא רלוונטי מאוסף הפורנו הראשון.
לעזאזל איתך, תמיר מנדובסקי! 21 מיליון? מאיפה 21 מיליון?
תירגע, אני אומר לעצמי, בטח הביא איזה שניים-שלושה מיליון מההורים שלו ושל אשתו? יופי. ואז לקח איזה שניים-שלושה מיליון במשכנתא? סביר. אז עם כמה נשארנו – נגיד עוד 15 מיליון שהאיש היה צריך להביא מהבית במזומן?
טוב, לעזאזל, זה לא עובד! גם 15 מיליון זה חתיכת סכום שאין לי ולא יהיה. ולתמיר מנדובסקי יש, יימח שמו, נאחל לו שבבריכה הפרטית שלו על הגג תתגלה דליפה חריגה שתגרום לשכן מלמטה לדפוק לו בעצבים על הדלת ואז לגלות שזה תמיר מנדובסקי שם מעליו ומייד להתרכך, כי מנדובסקי, מלבד כשרון הכתיבה שלו, הוא גם אחד האנשים הכי נחמדים שיצא לי לפגוש.
אוף איתו.
טוב, תירגע, אני מנסה להרגיע את עצמי בדרך אחרת; תחשוב שהוא תרם משהו משמעותי באמת למדינה. הרי כולנו קנינו וקראנו את "השקעות לעצלנים", הספר שאומר לנו, בפשטות, לקנות קרנות מחקות-מדדים ואז לחכות למדדים, ובסוף נתעשר מזה!
וזה אומר שבהינתן כמות הישראלים שקנתה את הספר ובטח יישמה אותו, אנחנו בדרך להיות נורבגיה; כולנו נתעשר מתישהו.
ועל זה מגיע למנדובסקי, אם לא איזה פרס ישראל, לפחות פנטהאוז ב-21 מיליון.
לא, גם זה לא עובד בשבילי. בפרט כשאני קורא את הידיעה על הפנטהאוז בפייסבוק בסופו של יום נוסף שבו, מבחינתי, אפשר וצריך להחליף את שם הרשת הזו ל"לפרצוף" כי כולה מרוצפת בפוסטים של אנשים שאני מכיר, או אמור להכיר, על הצלחותיהם הפנומנליות, תחת הכותרת "בואו נוציא לרענן את העיניים (כי כבר עדיף לו ככה)".
עוד יום שבו ככל שאני גולל וגולל, אני רק שוקע עמוק יותר לתוך סוג של דכדוך פינת דיכאון בואכה אובדנות, ועד שאני מנתק את עצמי מזה בכוח כבר ברור לי שאני לוזר מוחלט לעומת כל האנשים פה שכרגע מכרו מאות-אלפי עותקים, מילאו אולמות, פוצצו קיסריות ופתחו כנסים מדהימים שהתמלאו חצי שנה לפני שהם חשבו עליהם בכלל.
פעם האנשים האלה עוד הסתפקו בלהעלות תמונה של עצמם משכשכים עם המשפחה באיזה מאגר מים טורקיזיים באזור הכללי של הדולומיטים ולכתוב מתחת משהו כמו "עם היפות שלי באגם סן-קוקילידה" – ובתרגום: אני פה ואתה לא, אני ישן כפיות עם טורקיז בזמן שאתה תקוע עם הרכב שלך בטסט בדרום העיר, סובל כבר שלוש שעות רצוף מגבריות רעילה וצרחות 'תשחק עם ההגה!' – אז בבקשה, קבל. כן, תלחץ איפה שכתוב +32, יש שם עוד 32 תמונות זהות שלנו עושים סלפיז ליד האגם.
אבל זה היה פעם, כשכולנו עוד האמנו לתמונות מאגמי טורקיז ולא ידענו טוב יותר (שמשעמם שם. שהמים קפואים. שמצטלמים חמש דקות, מעלים לרשת, יושבים קצת ומסתכלים על המים וחושבים: חבל שאין פה גזלן). כי עכשיו האנשים האלה באמת מדווחים לי, בפרטי-פרטים, כמה הם מצליחים בזמן שאני רק גולל את ההצלחות שלהם.
היה לי פעם חבר שהצליח לרסק במיומנות גדולה את העסק שלו באמצעות קידום מופרך ברשת, ואז פתח בקריירה חדשה כיועץ עסקי, שבמסגרתה הוא מעביר קורסים בזום על איך לקדם את העסק שלך ברשת.
אתם לא יכולים להמציא את הדברים האלה. הוא יכול. והוא בכל מקום ברשת. דוגמה אחת.
"תשמע", חבר שלי ברק ממשיך פתאום, "אתה ראית תמונות של החברה החדשה של אייל ולדמן?".
"לא, אני ראיתי תמונות של החברה החדשה של שלמה קרמר".
ואז שנינו שותקים קצת, כי אנחנו שני גברים בגיל העמידה שמגחכים, בצדק, על מיליארדרים בני גילנו שבוחרים לחלוק את המשך חייהם עם ילדות בנות עשרים ומשהו ולהן שפתי ברווז בוגר – אבל אם הם קלישאה איומה כל כך, מה זה עושה אותנו, שמנהלים עליהם את השיחה הזו? קלישאה לא פחותה, מינוס הכסף. "מילא", ברק אומר לי בסוף, "תמיד אפשר לקוות שברגע זה אשתו של תמיר מנדובסקי גוררת אותו לבחור ריצוף לדירה בנגב קרמיקה והוא אומלל".
כן, זו מחשבה אחת אפשרית, אני מניח, והיא מנחמת אותי קצת, כי לא חשוב בכלל כמה כסף יש לכם, כולנו נגמור בסוף באותו מקום – דן דיזיין סנטר, בני ברק – ועדיין, עם כל כניסה לרשת חברתית, מתחיל לנסר לי ברקע אותו משפט נושן של באגס באני לאחר שהוציא את הראש מאיזה חור באדמה ונראה קצת מבולבל: "יכול להיות שלקחתי את הפנייה הלא נכונה באלבקרקי?"
ייתכן שכולנו לקחנו את הפנייה הלא נכונה באלבקרקי. כולנו מלבד מנדובסקי, ולדמן, קרמר, ובערך כל מי שמעלים תכנים לפייסבוק שלי ומצליחים יותר ממני ממש ברגע זה.
זה מאמלל אותי, לפני הכל, דוקא מכיוון שאני יודע שמדובר בסוגים שונים של שקרים, ומדי פעם – כמו במקרה מנדובסקי – מדובר באמת לאמיתה, ובאדם מעולה שעשה עבודה יפה שבאה על שכרה הראוי – ואז הדבר שמאמלל אותי הוא שאני לא מצליח לפרגן בלב שלם.
כאילו, מה העניין? תפרגן, אינעל העולם! כואב לך?
אז הנה. מפרגן. מפרגן עד הסוף. תמיר, תהנה מהדירה! תזמין אליך פעם באיזה שבת, נקפוץ עם הילדים לבריכה הדולפת שלך, בשמחה.
ואני מזכיר לעצמי את חוק ההיפוך של הפילוסוף אלן וואטס: "ככל שאתה רודף אחר הרגשה טובה יותר, אתה נעשה פחות מסופק, היות שהרדיפה אחר דבר רק מחזקת את התפיסה שאתה חסר אותו מלכתחילה. ככל שאתה רוצה באופן נואש להיות עשיר, אתה מרגיש עני יותר וחסר ערך, בלי קשר לכמות הכסף שאתה מרוויח בפועל. ככל שאתה רוצה יותר, באופן נואש יותר, להיות מאושר ואהוב, אתה נעשה בודד ומפוחד יותר".
אלן ווטס צדק. תמיר מנדובסקי צדק. כנראה שגם כל האנשים המצליחים בפייסבוק שלי צודקים.
אבל רק תנו לי לחזור לאלבקרקי ולקחת פעם אחת את הפנייה הנכונה.

(פורסם בנובמבר 2025)