"יש רעב מזעזע בעזה", אני אומר לחבר שלי עידו בזמן שאנחנו משתרכים בתור לפלאפל "הקוסם" והוא מייד עונה לי כמו שמגיע לי: "השווארמה פה גם ממש טובה אבל בגדול באתי עם דודא לפלאפל".
"בעזה אלפי ילדים מסתובבים עם סירים ריקים ומתחננים לשארית מרק ואתה מתחבט על שווארמה", אני מנסה בכוח לגרור אותו, והוא רק מסתכל עליי לרגע במבט מזוגג ואומר: "טוב, אולי הוא יוציא לנו קצת שווארמה בצלוחית מהצד, הוא מכיר אותך, הקוסם, לא? תגיד, מה השם האמיתי שלו?"
"לא יודע, לדעתי גם אמא שלו לא יודעת. תגיד משהו על עזה, ילדים גוועים שם".
"תשלח לי את זה במייל", הוא מתחכם.
"טוב", אני נכנע, "תיקח פלאפל. השווארמה פחות".
"רואה? בעזה אין להם בעיות כאלה", הוא מפתיע פתאום. "וחלאס, אתה לא תוכל להיות כזה שמאלני לנצח".
"מי אמר שאני אחיה לנצח?"
לזכותו של עידו ייאמר שתמיד היתה לו אישיות של קיסם אוזניים. לא מעניין אותו כלום, לא אוהב את ביבי, לא אוהב את קפלן, טוען שהוא "של ישראל" ובאמת מסוגל להגיד שום דבר ולהתכוון לזה. הבנאדם יצביע איזשהו גנץ בכל בחירות נתונות, ואפילו לא נעלב כשאני כותב עליו את הדברים האלה, כי אמרתי לו אותם מיליון פעמים והוא ענה רק: "לא איכפת לי יא שמאלני".
בקיצור, לשנינו לא איכפת שאנחנו כאלה כי הכרנו בחטיבת הביניים לפני לא-עניינכם-כמה-שנים  – בגדול, אנחנו בגילו של כדור הארץ – ואנחנו סוחבים זה את זה כמו צלקות ישנות שלמדת לאהוב.
אבל עידו הוא הבנאדם הנכון לפנות אליו כשאתם רוצים לדעת מה חושב ציבור הלמלמים בישראל. ומה שהוא חושב הולך בערך ככה: "כן, המצב בעזה מזעזע אבל הם הביאו את זה על עצמם – עכשיו תעביר את הטחינה".
רק שהמצב בעזה, בזמן שהטחינה עוברת, הוא שבתחילת השבוע הורדנו – בכוונה או שלא – בניין בחאן-יונס, וגרמנו למותם של תשעה מתוך עשרת ילדיהם של רופאת ילדים בשם אלאא א-נאג'ר ובעלה חמדי, גם הוא רופא, שניהם עובדים בבית החולים בחאן יונס.
קחו שנייה, תנו לזה להתייצב לכם בדימיון: הורים שקוברים את תשעת ילדיהם הקטנים, חלקם פשוט נשרפו למוות, ביום אחד. תודה, אפשר לכבות דימיון, זה קרה במציאות. ובערב מסוים השבוע – ערב רגיל שבו אנחנו המשכנו בחיינו מול "רוקדים עם כוכבים" ו"האח" – אלאא א-נאג'ר הביאה לקבורה את יחיא (12), ראקאן (10), איב (9), גובראן (8), רוסלאן (7), רוואל (5), סאדין (3) לוקמאן (2) וסידאר בת שבעת החודשים. אלה שמות.
בתקשורת הישראלית לא היו להם שמות. למעשה כמעט שלא היו להם דיווחים.
 ב-CNN וב-BBC ובצ'אנל 4 דווקא היו כל היום. העולם שמע על זה בהרחבה ולא אמר בשום שלב "טוב, הם הביאו את זה עצמם, 7 באוקטובר וזה", כי זו רק פריבילגיה שלנו – שאין לנו, בעצם – להגיד את זה.
אז זה מה שקורה בעזה. תעבירו את הטחינה.

*

עכשיו תגידו שאני כותב דברים כאלה כי אני שמאלן שמהרסיי ומחריביי ממני יצאו. ושהעזתים כולם – כולל ילדים בני שבעה חודשים – אשמים כי הצביעו חמאס או יגדלו להצביע חמאס. ושצריך לזכור את 7 באוקטובר וזה. ושכל התמונות האלה מעזה זה בכלל לא אמיתי, זה פייק, זה AI, אין תשעה ילדים מתים, אין אלפי ילדים רעבים, הכל קשקוש, הם חיים שם – או יכלו לחיות – בריביירה מהממת.
שמעתי. מבין. ואפילו אני כתבתי בחורף הראשון למלחמה טור מביך שבו הודיתי בצער מהול באדישות שאני חש יותר אמפתיה לחתול הרחוב השכונתי שקופא מקור מאשר לילדים הקופאים בעזה, לא כי אני לא רוצה לחוש אמפתיה, אלא כי האמפתיה שלי מחליקה כל הזמן על מקטעי זכרונות מסרטוני ה-7 באוקטובר ומתה במקום.
העניין הוא שעברה שנה וחצי מאז, ובזמן הזה עשינו מעזה קציצות דגים. פעמיים. לא ניצחנו, לא הפסדנו – ככה זה מלחמות עכשיו – אבל הורדנו את חמאס על ברכיו, עד למצב שהיה מוכן לשחרר את החטופים הנותרים תמורת סיום המלחמה.
אבל לא סיימנו. לא החזרנו עוד חטופים. חזרנו להילחם. על מה? אני אגיד שעל שימור ממשלת סמוטריץ'-נתניהו, ביבי יגיד שעל "ניצחון מוחלט" שאחריו העזתים ישוגרו לכוכב-לכת שיהיה מוכן לקלוט אותם, חמאס יהיה מילה חסרת-פשר בכל השפות, וכוחותינו יגיעו יום אחד לאיזו מנהרה בעזה הנטושה כליל, והיי, תראו מה מצאנו! את 20 חטופינו החיים! ויהיו חיבוקים ונשיקות וריקודים.
אז כל אחד והגרסה שלו ללמה אנחנו עוד נלחמים, אבל זה בכלל לא משנה מי צודק: העובדה היא שאנחנו ממשיכים להרוג ולהיהרג בלי סוף או מחשבה תחילה. מאז חידוש הלחימה נהרגו לנו תשעה לוחמים, עשרות נפצעו, החזרנו חטוף אחד בלבד – עידן אלכסנדר, שלא אנחנו החזרנו – והרגנו, על פי דיווחים, 3,743 עזתים, רובם נשים וילדים.
למה לעזאזל אנחנו ממשיכים? תענו לי.
ואתם יודעים שיש, בעצם, רק תשובה אמיתית אחת: שאנחנו נוקמים בלי הכרה או מטרה נוספת. כי 50 אלף עזתים מתים ומאות-אלפי אנשים וילדים גוועים ברעב ומתחננים למזון ומים – זה לא מספיק לישראלים מסוימים. לא; הם צריכים עוד. למעשה, שום נקמה לא תספיק להם. פצצת האטום של עמיחי אליהו לא תספיק להם. כלום לא יספיק כשאתם ישראלים מחוקי-מחשבה וצמאי-נקם.
ובסוף, מה שקורה כרגע בעזה הוא כנראה מדד האנושיות האמיתי היחיד שנותר לכולנו: האם, אחרי הכל, נשארנו בני אדם – ובני אדם שמסוגלים לראות מציאות שהם אחראים לה? ולהבין שהמלחמה, בשלב זה, היא כבר לא למען שום דבר מלבד נקמה, מלכתחילה רגש פרימיטיבי ודבילי? ושכבר נקמנו אלפי נקמות בעזה וגבינו את המחיר הגבוה ביותר האפשרי, ועכשיו כל מחיר שנמשיך לגבות רק יורד מהחשבון הפתוח שלנו מול – עזבו העולם, ברור שגם מול העולם – אבל מול עצמנו כבני אדם. כישראלים. כיהודים. כאנשים הגיוניים שצריכים להתחיל מתישהו לשקם ולבנות מחדש את חייהם במקום הזה.
המלחמה הזו נגמרה. התינוקות המתים והילדים הגוועים בעזה מוכיחים. והמלחמה הזו חייבת להיעצר כי היא נגמרה, וכי הכרזה מושכלת על סיומה היא הדרך היחידה להחזיר לא רק את החטופים הנותרים, אלא את האנושיות הישראלית, שתמשיך להיות בגדר נעדרת כל זמן שאנחנו אוכלים ארוחת ערב מול תמונות של ילדים עזתים בגילאי הילדים שלנו בוכים ומתחננים עם קערה ריקה בידיים.
לא איכפת לי אם הם הביאו על עצמם. נכון לכרגע, אנחנו מביאים עליהם בזמן שהדבר היחיד שאנחנו צריכים להביא זה את החטופים, הלוחמים והמדינה הזו (וחברות התעופה הזרות!) בחזרה. זה הניצחון היחיד שעוד נותר לנו לנצח. או שאנחנו יכולים להמשיך להפסיד.

(פורסם במאי 2025)