ישראלים רבים, ואני גאה להגיד שמדובר בי ("אני מכיל המונים", כמו שכתב המשורר וולט וויטמן) שואלים את עצמם לא פעם: כאילו, מה? מה יש לאנשים, שמספרם לא קטן והם מונים את מה שנדמה בסקרים כ-24 מנדטים יציבים כבטון, שהם ממשיכים להאמין, לציית וללכת בעיוורון גמור אחרי בנימין נתניהו והקרקס המעופף של ממשלתו?
כלומר, מה בחמשת חושיהם מונע מהם לראות שבכל פעם ששפתיו של האיש זזות, הוא משקר? מה מונע מהם להיות נבוכים, כמוני, עד שורשי שערותיהם כששליח מטעם נתניהו המתחזה לעיתונאי שואל אותו, ברגע צפון קוריאני מצמרר: אדוני, איך אתה מתמודד עם העובדה שאתה כל כך מדהים ונשגב, ולא כל העולם חושב ככה? איך האנשים האלה עדיין מאמינים?
הרי הבטיחו להם מר ביטחון, ואז קרה 7 באוקטובר. הבטיחו להם ניצחון מוחלט בעזה תוך פסע, וכעבור שנה וחצי וכ-900 חיילים הרוגים התברר שמדובר בדשדוש מוחלט.
הבטיחו להם שלחץ צבאי יחזיר את החטופים, ואז התברר שלחץ צבאי יחזיר בעיקר את הלוחמים לעוד מאות ימי מילואים.
הבטיחו להם שגלנט לא מספיק התקפי, שהרצי לא מספיק החלטי, שביידן לא מספיק בהכרה. הבטיחו להם שהפלסטינים יועברו בצורה מסודרת – ארוזים בפצפצים שישלח הדוד טראמפ – למקום טוב יותר בעולם, והרצועה כולה תהפוך לקוסטה דל-עזה.
הבטיחו עיר הומניטרית, הבטיחו שרק עוד רפיח וניצחנו, רק עוד ציר פילדלפי וניצחנו, רק עוד כיבוש עזה וננצח, רק עוד חוק גיוס לחרדים וגייסנו, רק עוד "להשלים את המלאכה" והשלמנו.
ואז הם קמים בבוקר ומלחמה. אותה אחת. אותם חטופים נמקים במנהרות. אותו אופק חסום. אותה קריסה מדינית. אותם יגון ומועקה אינסופיים.
אז מה ביקום עוד גורם לאנשים האלה להישבע בנתניהו, במשנתו המזוגזגת, במשפחתו הרופפת ובממשלתו המחרבת בשעה שברור לכל אדם סביר שמדובר באופורטוניסט מאובחן עם ציניות ממארת, שיהיה מוכן למכור את כל העולם ואחותו ובתו הלא-מוכרת לטובת שלטון-נצח? איזו מחשבה חולפת במוחם של האנשים האלה, ועד כמה בודד מסעה?
אז בואו תשמעו סיפור קטן ואמיתי.

*

השנה הייתה 1954 כשדורות'י מרטין, עקרת בית משיקאגו, החלה לקבל מסרים חד-משמעיים מחייזרים תבוניים שמקורם בכוכב הלכת האמיתי-לחלוטין (לא!) קלריון. המסרים שדורות'י קיבלה גרסו שבדיוק ב-21 בדצמבר באותה שנה יציף שיטפון עצום את חציו המערבי של כדור הארץ, אבל אל דאגה: החייזרים ישלחו חללית כבר בחצות ביום השיטפון הנורא ויחלצו בזמן את מי שמאמינים בהם.
דורות'י לא התכוונה להישאר לבד עם הבשורה הזו. היא הקימה קבוצה בשם "המחפשים" שחבריה הצטרפו לאמונתה היוקדת. הם עזבו עבודות, נשרו מלימודים, ניתקו קשרי משפחה וחברות עם אנשים שלא בדיוק האמינו בליל-כל-החייזרים, ופשוט התכוננו לאירוע הגדול.
בשעות הערב של ה-20 בדצמבר הם התכנסו בביתה של דורות'י, מעיליהם ותיקיהם בחיקם, בהמתנה לחללית שתאסוף אותם ותציל אותם מסוף העולם, ובהו בשני שעונים גדולים שהוצבו על האח ותקתקו את הזמן עד חצות. מה שקרה אחר כך לא ידהים אתכם:
השעה חצות הגיעה. החייזרים פחות.
אבל אז דווקא קרה משהו מדהים: רוב 'המחפשים' לא איבדו את אמונתם בחייזרים לרגע. הם מצאו מייד סיבות טובות לאיחור, התחילו להשמיע הבטחות נוספות להופעת החייזרים תוך פרק-זמן כלשהו, לטעון שכל זה היה בכלל רק מבחן אמונה ושהחייזרים כבר בעצם כאן, והתראיינו לתקשורת בנדיבות.
"אפשר היה לצפות שהם יזנחו את אמונתם בעקבות ההפרכה, אך מה שקרה היה ההיפך מזה", כתבו הפסיכולוגים לאון פסטינגר, הנרי ריקן וסטנלי שכטר, שעקבו אחרי הקבוצה ופרסמו מחקר מקיף בנושא. מסקנתם? חברי הקבוצה נקטו ב"הסלמת המחויבות", כלומר שדווקא כשהאמונות המשונות אליהן התחייבו הופרכו, הם רק התחזקו  באמונתם. הם הרי כבר התנתקו ממשפחה וחברים, ויתרו על רכוש, זכו ללעג העולם החיצון – מה עוד נותר להם?
או כפי שאנני דיוק, מחברת הספר המאלף "לחתוך בזמן: הכוח לדעת מתי לעצור ולשנות כיוון" (הוצאת מטר), מסבירה, זה הכל עניין של היצמדות למי שאתה: "היות שאמונותינו שזורות במרקם זהותנו, יש לנו מוטיבציה לשמור על שלמותן… ייתכן שאתם פוטרים בביטול את התנהגותם של 'המחפשים' ואומרים: 'אין שום קשר ביני ובין האנשים האלה, הרי ברור שהם מטורללים. הם הצטרפו לכת, איך אפשר לצפות מהם לנהוג ברציונליות? עם זאת, עליכם להבין שכולנו משתייכים לכת של זהותנו".

*

"הכת של זהותנו" הוא ביטוי מושלם כשזה מגיע לישראלים בעת הזו. דעותינו הפוליטיות הן כבר מזמן הרבה יותר מ"דעות"; בישראל העכשווית, עמדתך ביחס לנתניהו ודרכו (בהנחה שיש כזו) היא אחד המגדירים המכוננים של זהותך כאדם וכישראלי/ת. לשאלה הישנה והמעצבנת "מה אתה יותר – יהודי או ישראלי?" נוספה מזמן בחירה נוספת: ביביסט או רל"ביסט? למעשה, זה לרוב המגדיר הראשון שישראלים מבקשים לדעת.
מדובר בהרבה יותר מדעה או אמונה; מדובר בזהות. בדרך הבסיסית שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת ישראל, ערכיה, מה שהיא מייצגת ואמורה להיות. את מי שאנחנו.
זו מכלאה, כמובן, כי הזהות הזו נתמכת בדעותינו ואמונותינו, ולכן אנחנו נעשה הכל כדי לא לשנות אותן. וזה בסדר, השאלה היא רק מה קורה כשהמציאות מוכיחה לנו חד-משמעית שהן מוטעות. וכאן מגיע ההבדל בין אנשים סבירים לבין "כת", שאותה נוכל אולי להגדיר כאנשים שממשיכים להחזיק באמונותיהם הישנות גם אחרי שהתנגשו והתרסקו על קיר המציאות.
קיר מלחמת 7 באוקטובר הבלתי נגמרת במכוון. קיר העובדה שממשלת נתניהו היא שהייתה בתפקיד ב-7 באוקטובר ולא שום ממשלה אחרת. קיר החטופים המופקרים לגורלם. קיר אובדן מאות החיילים. קיר ההתנכרות בעולם. קיר הצניחה הכלכלית.
ובכן, כשאנשים כאלה נתקלים בקירות המציאות, הם "שוקעים לעיתים קרובות בעיסה סבוכה של הצדקה עצמית, הכחשה ועיוות המציאות" – כפי שכתב הפסיכולוג אליוט ארונסון, תלמידו של פסטינגר – הגדרה יפה לכל מסיבת עיתונאים של נתניהו, ולכל "לא העירו אותו", "רודפים את משפחתי", "מנסים להפיל ממשלת ימין" ו"לא שמעתי את זה".
ולכן התשובה לתהייה הנצחית מה לעזאזל מונע, נניח, מינון מגל, עירית לינור, גלית דיסטל או גדעון סער – אנשים תבוניים למדי – להכיר במציאות, היא כזו: כי הכרה במציאות תאלץ אותם לא רק לוותר על המישרה הנוחה בערוץ 14 או בליכוד, אלא על משהו דרמטי בהרבה: על זהותם.
רק שתומכי הממשלה הם הדורות'י מרטין העכשוויים; גם כששום חייזרים – או ניצחון והכרעה מוחלטים שיביאו להיעלמות הבעיה הפלסטינית בפוף – לא יבואו, הם לעולם לא ירשו לעצמם להכיר בזה. לא; הם ימצאו עוד ועוד תירוצים נקודתיים – ואשמים אחרים – להסברת שרשרת הכשלונות הכבירה בתולדות ישראל, או בכלל יראו בהם הצלחות, שלא לומר ניסים.
אולי הדבר המעודד היחיד שאפשר וצריך לקחת בחשבון הוא שדורות'י מרטין נמחקה לבסוף מדפי ההיסטוריה. אין לה אפילו ערך משלה בוויקיפדיה. היי, אולי החייזרים באמת אספו אותה.

(פורסם באוגוסט 2025)