זה קורה ב"אורבן אאטופיטרס", רשת אופנה היפסטרית ענקית, בינלאומית, שגם אני עוד הספקתי לקנות בה בגיל 22 בגדים מכוערים כל כך עד שבדיעבד אני מכחיש שבכלל הייתי בן 22, ועכשיו הילד שלי עומד לקנות בה את אותה סחורה, ואין ספק שההיסטוריה חוזרת, פעם כטרגדיה,, פעם כפארסה, ופעם כמכנסי באגי גרועים.
אנחנו בקמדן, לונדון, והוא מודד ומתחבט זמן ארוך ובסוף אנחנו בתור לשלם, ושם, ליד שלוש הקופות, זה מונח, בערימות מסודרות: מגזין לחלוקה חינמית שהעמוד הראשון שלו שחור לגמרי ועליו כתוב, בפונט לבן ענקי: "ישראל מבצעת רצח עם בעזה. הרימו את קולכם".
אני ניגש לדבר הזה בחשש, מרים אותו כמי שנאלץ לגעת בצלופח חי, ומגלה סוג של חוברת טרנדית שכוללת כמות חשודה של הפקות אופנה מצולמות בשילוב חיג'אבים – הדבר הזה אשכרה מתחיל להפוך לפריט אופנה! אני מניח שהדבר הגדול הבא באופנה העולמית יהיה תכריכים – ועל השער, לבן על שחור, מופיע המסר החד משמעי:
ישראל מבצעת רצח עם בעזה.
ככה, בקטע אופנתי, לחלוקה ליד הקופה. בפאקינג "אורבן אאוטפיטרס"! ענקית שופינג מערבית, ליברלית, חילונית, כל מה שמזוהה אצלי, אצלנו, עם לונדון, ניו יורק, פריז, כל נהרות בבל עליהם ישבנו גם בכינו שחוזרים לארץ למחרת.
"אורבן", לעזאזל.
הילד שלי רואה את זה ואומר: "אני לא קונה פה", אבל אני מזהה היסוס קל ואומר לו: "בוא נפריד בין הבגדים האלה לבין החנות הזאת. אתה רוצה את הבגדים? תקנה. זו רשת שאין לה שום אידיאולוגיה בכלל מלבד רווח, הם פשוט מזהים כל טרנד היפסטרי ומייד רוכבים עליו. וה'רצח עם' שלנו הוא עכשיו טרנד".
הוא חושב על זה רגע, עדיין נרעש, אבל נשאר לעמוד בתור, ואנחנו מגיעים לקופה, ומשלמים, ויוצאים משם בשתיקה, בתחושה חמוצה של לא רצויים, מזוהמים, מצורעים באיזו דרך, אפילו לא מסוגלים לעשות את הדבר הנכון – ולא לקנות? לקנות? – בעיקר כי אין לנו כבר מושג מה הדבר הנכון לעשות.
אנחנו ישראלים. וזה אומר, מבחינת החלקים האלה של העולם, שאנחנו מרעיבים את עזה, או מבצעים רצח עם, או גם וגם.
אנחנו יודעים – או מעדיפים לדעת – שאנחנו לא, אבל אנחנו גם יודעים שיש בעזה מצב הומניטרי נורא, ושאנחנו, גם אנחנו, אחראים לזה.
אבל אנחנו כמובן לא אחראים לזה כי הכנסו מאות משאיות סיוע לעזה, וחמאס שדד אותן והאו"ם עצר אותן.
אבל אנחנו כמובן אחראים לזה כי הפכנו אותם מלכתחילה לפליטים מזי-רעב ואת ילדיהם למוטציות ברמה שאין יותר לדרך לדעת אם זה אמיתי או AI או פרי-אהבתם של השניים.
אבל אנחנו כמובן לא אחראים לזה כי 7 באוקטובר וחמאס וחטופים – לעזאזל, החטופים, רק זה לבד מצדיק הכל – והם התחילו.
אבל אנחנו כמובן אחראים לזה כי לא עצרנו את המלחמה בזמן וכי נתניהו ישרוף את ילדי העולם כולו תמורת עוד חמש דקות בשלטון.
וזו ביצה ותרנגולת שהולכות כל הדרך אחורה עד, לדעתי, למפץ הגדול, והנה אנחנו עומדים ב"אורבן אאוטפיטרס" בלונדון והקופה מבשרת לנו שאנחנו מבצעים רצח עם, ואנחנו, בתמורה, קונים מהם ג'ינס כי יש דבר אחד שאני לא עושה בשום אופן, ועוד דבר אחד שאני עושה בכל מקרה:
אני בשום אופן לא מרגיש צודק. ואני בכל מקרה מרגיש אשם.
כי גם אם אין – ואין – רצח עם; וגם אם אין – ויש, או הייתה – הרעבה; אני יודע שכישראלי, אין לי יותר שום דבר להתגאות בו, ואין לי שום סיבה להסתובב בעולם בתחושה שאני צודק והוא טועה. למעשה אני מרגיש מבויש על שאני האדם שמממן מכיסו ישירות ממשלה שאומרת ש"החיילים לא נופלים – הם מתעלים" (לימור סון הר-מלך) וש"מה שהיה צריך להעביר עכשיו לעזה זה פצצות" (איתמר בן-גביר), וש"יש לצאת לקרב הכרעה גם אם חטופים ייפגעו" (אורית סטרוק).
אני הבנאדם שמתבייש, כי אני האיש שמסתובב ברחובות לונדון בזמן שכספו מממן מכונת שקרים ישראלים נתעבת שאינה נופלת ממכונת השקרים של חמאס; מכונה ששיקרה (כמו שהזכיר השבוע תומר פרסיקו) לגבי "ניצחון מוחלט" ולגבי "פסע מניצחון" ולגבי "לחץ צבאי יחזיר את החטופים"  ולגבי "ביידן מונע מאיתנו לנצח" ולגבי "הרצי/גלנט לא התקפי מספיק" ולגבי "הגירה מרצון" ו"נמצאו שלוש מדינות" ו"עיר הומניטרית" ו"ציר פילדלפי הוא סלע קיומנו".
אני – אם ארצה או לא – חלק מכל הטירוף זה, כי מימנתי את זה, כי אני אזרח של זה, כי לא משנה כמה אשנא את זה או לא בחרתי בזה, זו עדיין, מבחינת העולם, הממשלה שלי. ואני טמא ומזוהם בה, כי הישראלים החשוכים, המשיחיים, הג'יהאדיסטים והנבערים האלה הם כרגע נציגיי עלי אדמות ומקבלים החלטות עבורי.
אני מיוצג, מנוהל ומוכתב על ידי כל מה שכל עצם בגופי מתקוממת נגדו. זה לא גורם לי לשום דבר זולת בושה. ולכן אני לא עסוק בלהיעלב או להרגיש צודק, כי ברור לי שאני לא. ואין לי כוח לישראלים שממשיכים לעסוק, מדי יום, בלהיעלב מהעולם.
אני לא נעלב כשסקאזי נזרק מאיזה פסטיבל מוזיקה אחרי שהתעקש לשלב דגל ישראל בתפאורה, בעיקר כי מוזיקאי חתרני, אמיץ ואינטליגנטי יותר היה פשוט שולף אותו על הבמה; אני לא נעלב כשחבורת בני נוער שהתעקשו לשיר בעברית מסולקים מטיסה, בעיקר כי כל אדם שמתחיל לשיר במטוס צריך מבחינתי לעוף, עדיף דרך החלון; אני לא נעלב כשישראלים באיזו מסעדה באירופה מתבקשים לעזוב כי דיברו בקול רם מדי, בעיקר כי אני יודע איך ישראלים מסוימים – בלי כינויים הפעם – יכולים לדבר במקומות ציבוריים.
לעזאזל, מגיע לנו. הרווחנו את זה ואנחנו ממשיכים להרוויח, וגם אם לא אנחנו אישית, ממשלת ישראל מרוויחה את זה עבורנו בכל יום. ואין לי שום צורך בלהיעלב באירופה כי ממילא כבר נעלבתי מספיק בבית; ממשלת ישראל עולבת בי בכל דרך אפשרית ובלתי אפשרית, אני מסתובב כבר שנתיים עם שיער רטוב משתן חם שיורד עליי מהמקפצה, וכל מה שאני יודע זה שאפילו כשאני מתהלך ברחוב אירופאי נעים, כל מה שאני רוצה, רוב הזמן, זה לבכות.
לא יודע אפילו על מה בדיוק; כנראה על הישראליות האבודה ששקעה כמו יבשת. ועל החטופים ששקעו איתה. ועל מה שהיה עבורי בית ומרגיש עכשיו כמו בית עבור אנשים שונים לחלוטין ממני. והעצבות העמוקה, המבכיאה, לא מרפה ממני בארץ או בלונדון. אני אשם וטמא ומודאג ומצניע את ישראליותי כל הזמן.
ואני לא נעלב. מגיע לי. מימנתי את זה, אני חוזר לארץ שמייצרת את זה, וזה שלי ככל שאשנא את זה. זה של כולנו. באשר נהיה. עד להודעה חדשה. ואולי לתמיד.

(פורסם באוגוסט 2025)