היה הייתה פעם, מזמן – הרבה לפני שעידן עמדי התחיל לקרוא למוזיקאים שתרמו לחיי כל כך הרבה יותר ממנו "אפסים" – בחורה בשם דפנה. דפנה טלמון. אתם אולי זוכרים אותה – זה קרה לפני שלושה שבועות בערך, פרק זמן גיאולוגי במונחים ישראליים עכשוויים. בכל אופן, לא חשוב; אותה דפנה – בחורה שמעולם לא הלכה בתלם כי היא בכלל מעדיפה לרוץ – התפרסמה כשפרקה סופית כל עול:
היא הפעילה מכונת קפה במלון בשבת.
אתם יודעים איך זה בבתי מלון ובתי הארחה בישראל בשבתות; קהל גדול של חילונים גמורים נאלץ לאכול לארוחת בוקר את המעדן הישראלי המפורסם ביצים קשות על פלטה ("אגז פלטיקט") עם קצת ג'חנון מחומם על פלטה ("אגז ג'חנונטה") – וכמובן שעל קפה או מכונת קפה אין מה לדבר, כי ההכל-כלול של בתי המלון בישראל כולל מראש שמירת שבת על בסיס פנסיון מלא.
למרבית הקהל שמשכשך בבתי מלון בישראל בשבתות לא מאוד דחוף לשמור שבת – למעשה הוא שומר אותה בדיוק לדברים כמו חופשות, טיולים, בתי מלון, אוכל טוב ומנוחה בסגנון הישראלי – להלן פעילות על ספידים – אבל לרשתות בתי המלון של ישראל דחוף יותר להשתחוות לציבור הדתי ולשמור שבת וכשרות באדיקות של מאבטח בולדוגי, ולעזאזל רוב הלקוחות המשלמים, רצונותיהם וצרכיהם, למה מה זה פה, בית מלון?
אז דפנה – שבסך הכל רצתה את קפה הבוקר שלה ונתקלה במכונת קפה מושבתת ומכוסה – פשוט חיברה בשקט את המכונה לחשמל ועשתה לעצמה קפה, היא אפילו הקפידה שחובשי כיפה שהיו בסביבה כבר לא יהיו בסביבה כדי שרגשותיהם הכה-עדינים לא ייפגעו, והיידה. "אני האוכלוסייה שתמיד מתחשבת, לי אין רגשות", כמו שהסבירה בפוסט ששבר, במפתיע, את הרשת, "אלה הן אורחות חיי, קפה זה דת, אני רוצה קפה, כשאני בוחרת את אורח חיי הליברלי אני מאפשרת לכם לחיות את חייכם, אבל תנו לי לחיות את חיי".
זה ככה פשוט. ובמדינות שבהן לא ריתכו את הדת למדינה בלהביור זה מתקיים בלי שאף אחד יקדיש לזה בדל מחשבה. אבל בישראל, משהו כמו הפעלת מכונת קפה בשבת בבית מלון הוא אירוע שמביא 1,900 תגובות בוויינט עוד לפני הקפה הראשון של הבוקר.
אז דפנה טלמון, בתור מיעוט שזכויותיו במרחב הציבורי תמיד זניחות ובטלות לעומת אלה של הציבור הקדוש, עשתה את המעשה ההגיוני ביותר:
אי ציות קטן.
איצי"ק, בקיצור.
ונדמה לי שאנחנו בעידן שבו איצי"ק הוא הדבר החיוני ביותר לעשות, הדבר שכל ישראלי שפוי אמור לעשות כשהוא נתקל במשהו שמשתייך, בעליל, לקטגוריית "טמטום גמור מצד אנשים שלא איכפת להם מאיתנו כלל למרות שאנחנו משלמים את משכורותיהם, מפרנסים אותם, מאפשרים את המשך קיומם, וכו' וכד' הרעיון מובן".
נניח, אל על. חברת תעופה לאומית כל כך עד שהיא מעדיפה אפריורית את הציבור הדתי והחרדי על פני כל חילוני משלם, לא טסה בשבתות, ואם מישהו עם פאות לא מוכן לשבת ליד מישהי בלי פאה, הטיסה כולה תחכה עד שהבעיה תיפתר לשביעות רצונו. ואם הגיע זמן קריאת שחרית של ערבית – תלוי אם אנחנו בשעון ישראל או החוף המערבי – מעברי המטוס בהחלט יוקדשו לחרדים מתפללים.
הפתרון? איצי"ק. אל תצייתו. אל תחליפו מקום. אל תאפשרו להתקהלויות במעברים לקרות דווקא ליד המושב שלכם. פשוט אל.
או נניח "מכבי", קופת חולים חילונית ומודרנית לכאורה, שהאפליקציה שלהם מסרבת לקבוע לי בשבת תורים לרופאים או לאפשר לי לשלוח בקשות לרופאת המשפחה – כי מה אתם יודעים, גם האפליקציה התחזקה והיא עכשיו שומרת שבת!
במקרה שלהם, אני חושש, אין לי אלא לעזוב את "מכבי" לטובת קופה אחרת, וזה כבר לא אי-ציות קטן אלא כאב ראש גדול. אבל חכו, מכבי, אני עוד אמצא את האיצי"ק המדויק בשבילכם, בהיותכם עוד גוף ישראלי שלא מבין מי מפרנס אותו.
אבל זה לא רק ענייני דת וכפייתה שראויים לכל האיצי"קים בעולם; כי אי-ציות קטן הפך לאמצעי ההישרדות העיקרי של הישראלי השפוי. קחו, למשל, תחבורה ציבורית שתעריפיה התייקרו ב-33 אחוז (וד"ש ממירי רגב, היא בדיוק בדרך לארה"ב, שואלת אם להביא לכם איזה לבובו שתעביר לילדים קצת זמן בפקק) והשבוע דווח על "ירידה חדה בתיקופי הנסיעות בתחבורה הציבורית".
מה זה אומר? בעיקר שישראלים רבים פשוט לא משלמים. נוסעים בתחב"צ ולא משלמים. זה אי ציות קטן ומוצדק מצידם; כשהתחבורה הציבורית בישראל שומרת על סטנדרטים זחל"מיים ולא משתפרת לעולם, ובתמורה לעליית המחירים התלולה אין שום שינוי בשירות או בתדירות – המסקנה המתבקשת היא אחת: איצי"ק. אל תצייתו. אל תשלמו. לא חייבים לשלם משהו כדי לקבל שום דבר.
ואי ציותים קטנים הם כיום הדרך העיקרית שלי לשרוד כאן. נניח, כשבמשך שלושה צמתים רצופים לאורך כביש תל אביבי אין ולא תהיה שום פניית פרסה, אני אבצע כזו ברביעי למרות אי-חוקיותה; זה איצי"ק קטן שמשרת שתי מטרות חיוניות: קודם כל אותי, שאני חייב פניית פרסה; ושנית, את הנא-בעין שמגיע למתכנני תחבורה עירוניים שהוסמכו למקצוע, לדעתי, בטיחואנה, בהתכתבות, בלימודים שנמשכו שלושה ימי עסקים.
כי אי ציות קטן הוא מה שמגיע לעיריה שלכם ולממשלה שלכם כשהן מבהירות, בכל דרך אפשרית, שאתם בתחתית סדר עדיפויותיהן למרות שאתם המפרנסים הישירים שלהן, אתם הלקוח. לכן לא תשמעו ממני מילה רעה על ישראלים שבודקים עם טכנאי המזגנים אם אפשר לשלם משהו בשחור; הם רק מבררים אם יש איזו דרך לשלם טיפה פחות מס שממילא יילך ישירות לחברים של סמוטריץ'. תשלום במזומן הוא איצי"ק קלאסי; רווח קטן בשבילך ובשביל נותן השירות, נא-בעין למי שהחליטו לקחת מאיתנו 18 אחוז מס כדי לממן את הקרסת מערכות החינוך, הבריאות, המשפט, הדמוקרטיה וחולון בישראל.
אי ציות קטן – ואפילו גדול – הוא מה שהרמטכ"ל אייל זמיר מתחיל להראות לנתניהו, כשזה מחליט על דעת עצמו לכבוש את עזה כדי להמשיך במלחמת, או קדנציית, נצח. אי-ציות קטן הוא מה שכולנו אמורים להראות מול משטרת המחשבות ע"ש עידן עמדי, כשהאיש שנפצע והחלים – וכל הכבוד לו על זה – מנסה להבהיר שלפיכך איש מלבדו אינו רשאי לדעה.
וכן, אני יודע; רק אי-ציות גדול – בצורת השבתת המדינה – עשוי להוביל לשינוי ממשי. אבל בואו; זה לא יקרה. זה לא באמת יכול לקרות. אבל כמו שאמר אינשטיין כלשהו, אי-ציות קטן ועוד אי-ציות קטן, יהיו לים של אי-ציותים. זו לא קריאה לאנארכיה; זו קריאה לשכל ישר. ולהבנה שכל ישראלי סביר כבר מבין; אי אפשר להמשיך ככה. אנחנו צריכים הבנה חדשה, מציאות חדשה, הסכם חברתי חדש, ממשלה חדשה. כל ציות עיוור למציאות הנוכחית רק יאריך את הסבל של כולנו. תנו לה איצי"ק.

(פורסם באוגוסט 2025)