הייתי רוצה לדבר היום על שני סוסים מתים. אולי שלושה. אולי יותר.
בעצם אין לי מושג על כמה סוסים מתים אני אדבר, כי זו הבעיה עם סוסים מתים: לא פעם, קשה מאוד לזהות שאתם רוכבים על אחד. כי אתם כבר על הסוס. וכבר רגילים להיות עליו. וזה נחמד מאוד לשבת על סוס, אפילו מת.
יש רק בעיה אחת עם סוסים מתים: שהם לא מתקדמים לשום מקום.
אתם כבר בטח מבינים לאן אני מתקדם עם זה (ואני מתקדם! כי אני, בניגוד לסוס, לא מת), אבל בואו נהיה מפורשים: ה-7 באוקטובר הרג לא רק אלפי ישראלים, אלא גם כמה סוסים.
ולמרות שהם מתים, לא מעט ישראלים חיים ממשיכים לרכב עליהם ולקוות שהם יגיעו ככה לאנשהו.

*

"תיאוריית הסוס המת" היא קלאסיקה תיאורטית (דה!) מעולם העסקים, שמתארת את הנטייה של מנהלים וחברות להמשיך להשקיע בכשלונות עסקיים גמורים. זוכרים את "קליפי" של מיקרוסופט? סיכת הביטחון שניסתה לעזור לכם לנסח מסמך בוורד אבל עזרה לכם יותר לרצות להרוג אותה, ואז את ביל ומלינדה גייטס, ואז את עצמכם ואת כל מי שברדיוס הרג? לא זוכרים? עדיף.
עכשיו תראו; הדבר הנכון ביותר לעשות במקרה שאתם מגלים שאתם מושקעים בדבר הלא נכון – כלומר רוכבים על סוס מת – הוא, קודם כל, לרדת ממנו. להכיר בכישלון – כלומר בעובדה שהסוס הזה כבר לא יזוז, שאין לזה קהל, שזה פשוט לא עובד, לא תפס, לא יקרה – ולמצוא דרכים חלופיות להגיע ליעד.
אבל לא; בני אדם – בהיותם מי שהם (וגם כי המאמן האישי שלהם אמר להם) – נוטים לא פעם להמשיך לרכב על הסוס המת, וגרוע מזה: לנסות עוד יותר לגרום לו לזוז. למשל להצליף בו בשוט חדש, לאיים על הסוס שיהרגו אותו אם לא יזוז, למנות ועדה לחקירת הסוס, להוריד את הסטנדרט הכללי כך שיכלול גם סוסים מתים, להגדיר מחדש את הסוס המת כ"מאותגר חיים", לרתום יחד כמה סוסים מתים להגברת המהירות, או לקדם את הסוס לעמדה ניהולית שבה יוכל לשכור סוסים אחרים.
ראיתם את זה קורה לא פעם בעולם העסקים (היי, עסקת המאה של טראמפ), בעולם הדייטינג (היי, אקסית מיתולוגית שנשארנו יחד עוד שנתיים גם כשהיה ברור כבר שזה לא), בעולם נשוי (היי, כל המטפלים הזוגיים שרוכבים על הסוס המת של זוגיות גמורה), והעיקרון ברור:
אם אתם רוכבים על סוס מת, עדיף לרדת ממנו.
ואחרי מספיק שנים שבהן, כשמאלני-לייט, רכבתי על הסוס המת שהוא חתירה להסכם שלום עם הפלסטינים, הקמת מדינה פלסטינית למטרות היפרדות בדרכי נועם הבת, והושטת היד הראשונה והלחי השנייה – נדמה לי שאחרי ה-7.10 אין יותר דרך שלא להבין:
מדובר בסוס מת. אחול-שלוקי מת.
יכולנו, אני מניח, לנסות להמשך לרכב עליו; לקנות שוט חדש ("נפציץ אתכם אם לא תעשו איתנו שלום!"), לתת קוביות סוכר ("קחו שטחים, תנו שלום!"), ללטף ("מכירים בסבלכם!"), לדבר ("בואו נדבר! בז'נבה! פנסיון מלא!"), לקלח ("מים וחשמל עלינו!") ולהבריש ("מעוניינים שנבנה לכם קזינו?"); למעשה, עשינו כבר את רוב הדברים האלה, וכל הזמן הזה היינו לבד.
כי הסוס היה מת.
ואנחנו המשכנו לרכב עליו, בעיקר כי לא הייתה לנו – ועדיין אין, אגב – שום דרך חלופית להגיע ליעד: שיהיה פה שקט, ואם אפשר, באותו מחיר, גם שלווה. ושילדינו לא יצטרכו למות בעד ארצנו.
אבל לפחות ברור לנו עכשיו, מעל לכל ספק סביר, שמדובר בסוס מת, וירדנו ממנו, ואנחנו כבר נלך מכאן ברגל, נגיע כשנגיע, אולי נצליח לתפוס בדרך איזה טרמפ או טראמפ (סליחה).
זה ברור.
אבל מה לגבי סוסים מתים פחות ברורים?
כלומר, ברור שממשלת ישראל הנוכחית היא סוס מת. זה היה ברור החל מה-8 באוקטובר, כשהיא תפקדה כמו כל סוס מת – אפס תפקוד – ומאז היא ממשיכה להפגין כישורים של סוס מת, כלומר לעמוד במקום, לא לזוז אף פעם, לעשות כלום בימים טובים – ופחות מזה ביתר הזמן – ובעיקר להפריע לכל מי שיכולים ורוצים להתקדם.
אבל מה לגבי סוסים מתים קשים עוד יותר לזיהוי?
מה לגבי המלחמה בעזה שהוחזרה אליכם השבוע בחסות טירופו של המלך נתניהו? היא מקדמת אותנו? את חיי החטופים? איזשהן "מטרות מלחמה" שאינן החזרת בן-גביר לקואליציה, העברת חוק השתמטות והנצחת הממשלה? אם אחרי שנה וחצי של לחימה עצימה בכל דרך חמאס עדיין שם – והוא שם כי הוא ארגון טרור – האם לא ייתכן שהמלחמה היא סוס שמת אחרי שמיצה את מגבלות הכוח?
ומה לגבי הפיל – או הסוס – שבחדר: האם בנימין נתניהו הוא סוס מת? האם מי שעומד למשפט פלילי בשלושה סעיפים, לא מוכן לקחת בדל אחריות ל-7 באוקטובר, מפטר ונפטר באמוק ממי שכן לקחו אחריות ויודעים משהו על מעורבות לשכתו עם קטאר, מנותק קשר ברמה של סוויטות יוקרה ומטוס פרטי בימים של החזרת גופות חטופים, מגלה אמפתיה ואכפתיות של סוס מת, מבקר ביישובי העוטף בתכיפות של סוס מת, ומקים ועדה לחקירת אירועי 7 באוקטובר במהירות וביעילות של סוס מת – הוא, במקרה, סוס מת?
הייתם חושבים שבהחלט. כלומר, אם זה זז (כלומר לא זז), כמו סוס מת, ועושה קולות (כלומר לא) של סוס מת, ונראה (בלי איפור ושיער מטופלים) כמו סוס מת – מדובר בדיוק בזה. רק שכידוע, יש עדיין רבים שמתעקשים להמשיך לרכב עליו, החל מבני משפחתו מדרגה ראשונה וכלה בעשרים ומשהו מנדטים יציבים.
אני יכול, איכשהו, להבין את ההתעקשות הזאת. קשה מאוד לרדת מסוס מת – בעיקר כשקשה לאתר בסביבה סוסים חלופיים – ויותר מזה: אנחנו מחונכים כל חיינו להתעקש, להשקיע עוד, לא לוותר אף פעם. אנחנו ממשיכים לרכב על סוסים מתים כי כבר השקענו הרבה, כי אנחנו מפחדים משינוי, כי האגו שלנו ייפגע אם נודה בכישלון, כי אנחנו מקווים שדברים איכשהו יסתדרו.
אבל תיאוריית הסוס המת באה ואומרת לנו: לא. הם לא יסתדרו. יש פעמים שבהן הדבר הנכון והחכם היחיד לעשות הוא להבין שמה שיש לך בידיים – או בין הרגליים – זה סוס מת, ולרדת ממנו.
ונדמה לי שאם מחנה השלום בישראל ("מחנה", עלק. מדובר כרגע באוהל סיירים) הצליח להבין שהסדר עם הפלסטינים הוא, בשלב זה, סוס מת, גם 20 ומשהו המנדטים של נתניהו היו אמורים כבר להריח את הצחנה.
המדינה הזו לא תגיע לשום מקום על הסוס הגמור הזה. ונכון שיש את המכתם לפיו "לא מחליפים סוסים בעלייה", אבל המכתם לא אומר כלום לגבי סוסים מתים או במישור.
ונדמה לי שככל שהמלחמה הזו נמשכת ללא תכלית או תוכנית, אנחנו במישור. ואנחנו זקוקים לסוס חי.

(פורסם במרץ 2025)