לפעמים אני מתקשה להביט  בתמונה הזאת. לפעמים העיניים שלי נודדות באוטומט, מסרבות להעביר את המסר למוח. לפעמים אני גולל במהירות למרות שאני יודע בדיוק מה אני לא רוצה לדעת.
לפעמים אני נופל בטעות על התמונה, שהיא מבחינתי הקשה ביותר מה-7 באוקטובר; לא, היא לא של גופות מוטלות, לא של חטופות קשורות בטויוטות של מחבלים, לא המונים נמלטים בפסטיבל נובה. לא. בין אלפי התמונות וסרטוני הזוועה מה-7 באוקטובר – וראיתי, ראיתי יותר מדי, ראיתי יותר ממה שהרופא המליץ – יש רק תמונה אחת שאני באמת לא מסוגל לראות:
זו שירי ביבס החובקת את שני ילדיה, כפיר בן תשעת החודשים ואריאל בן הארבע, מגוננת עליהם בזרועותיה, בחייה, בנשמת-אפה האחרונה אולי, כשמבטה מוכה אימה ויגון, ברגע חטיפתם.
אני לא יכול לראות את התמונה הזו כי היא מסוגלת לגרום לי, במיידי, לבכי.
אני לא מסוגל, כי יש בתמונה הזו ילדים רכים כל כך ואם חסרת אונים כל כך, עד שאני פשוט לא מצליח להכיל את הדבר, ואני חושש שהכאב והצער יעלו על גדותיהם ויציפו אותי, את הארץ, את העולם.
מדי פעם – לעיתים רחוקות – אני מכריח את עצמי להיישיר מבט לתמונה, להסתכל לתוך הזוועה כאילו אילצתי את עצמי להסתכל ישירות לתוך השמש. אני לא מסוגל להחזיק מעמד יותר מכמה שניות. כי שירי, כפיר ואריאל ביבס – חבוקים יחד ברגע הנורא – הם החור הכי שחור בלב-לבו הקר והאפל של ה-7 באוקטובר.
זה לא שונה מאוד מתמונות שחרור החטופים אוהד בן-עמי, אור לוי ואלי שרעבי, כשהם רזים, חיוורים ומעונים באופן שלא יכול שלא לזעוק "מחנות ריכוז"; אלה תמונות שמרגע שראיתם אותן, משהו בכם משתנה; שריטה שלא הייתה שם קודם נחרטת במוחכם. אלה אימאג'ים טראומטיים לצפייה כמו תמונת ילדת הנאפלם העירומה מוויאטנם, כמו צילום הפעוט הסורי שנשטף לחופי תורכיה ושוכב מת כשפניו אל החול, כמו "הצעקה" של מונק; אימאג'ים שמסוגלים לפעור פצע מיידי בכל נשמה אנושית שפויה.
אני לא משוכנע ש"נשמה אנושית שפויה" היא הגדרה שחלה, בשלב זה, על בנימין נתניהו ותומכיו. או על ישראל כץ, שבשבוע שעבר קרא ל-7 באוקטובר כולו "אירוע נקודתי". משהו קטן כזה, אתם יודעים, אולי בכלל פסיקי, בטח לא משהו ששווה להתעכב עליו, לחקור, להקים ועדה, להכות על איזה חטא. כלום.
כי הם לא רוצים ולא מוכנים להסתכל בפרצופם של החטופים; משירי ביבס ושלושת המשוחררים הכחושים, דרך המתים עדן ירושלמי, הירש גולדברג-פולין, כרמל גת, אלמוג סרוסי, אורי דנינו ואלכס לובנוב, ועד החיים בקושי מתן צנגאוקר, אליה כהן וכל הנותרים שלא נותר להם. ויש לזה סיבה טובה: כי משפחת ביבס היא התבוסה ב-7 באוקטובר, וכי אוהד בן-עמי, אור לוי ואלי שרעבי הם התבוסה כעבור 16 חודשים נוספים.
יותר מזה: אוהד, אור ואלי – וגם משפחת ביבס וכל השאר – הם התבוסה המוחלטת של 76 שנות מדינה שקמה במטרה מוצהרת למנוע בדיוק את זה. הם התבוסה המוחלטת של הרציונל היחיד לקיומו של המקום-תחת-השמש הזה, של המאמץ המתמשך הזה.
שלושת הגברים החטופים חזרו מהשבי כשהם – הנה מילה שלא שמענו מאז – מוזלמנים, כינוי לאסירי מחנות ריכוז שהפכו רזים, שלדיים, עור ועצמות. רוב עם ישראל ראה את מצבם הנורא ולא ידע את נפשו מצער, בדיוק כפי שקורה לו מול תמונת הביבסים. אבל היו ראש ממשלה אחד, רעייתו אחת, וציבור תומכיהם, שעשו ההיפך; הם העדיפו לנהוג בדיוק כמו שנהגו ישראלים רבים בימי ראשית המדינה מול המוזלמנים ניצולי השואה: בהתנכרות. בהפניית מבט לצד השני. בחוסר נכונות לראות.
העובדה שנתניהו השקיף על שחרור החטופים ממלון היוקרה שלו בוושינגטון, בין ארוחות פאר ומפגשים נוצצים, בשעה שרעייתו הסתובבה עם תיק השאנל המופרז שלה בין אירועים, מאותתת בדיוק את מה שאותתו הצברים הטריים מול ניצולי השואה: לא רוצים לראות, לא רוצים לדעת, רוצים שהניצולים ייעלמו לנו מהעיניים, כי הם התבוסה.
ואין מה להתווכח; זו תבוסה. הובסנו אז באירופה, והובסנו ב-7 באוקטובר בישראל, והובסנו ב-16 החודשים האחרונים בהשבת חטופינו – כולם – בזמן ולא בטפטופים ובפעימות מייסרות שכל תכליתן פוליטית.
כי כששלושה גברים חוזרים מהשבי כשלדי-אדם מקץ 16 חודשים, או כשעדן ירושלמי ז"ל שוקלת 36 קילו במותה והדבר היה ידוע לממשלה, זה לא שום ניצחון או "אירוע נקודתי", ובטח שלא סיבה להרגיש Teriffic, כמו שהשיב נתניהו למראיין פוקס ניוז כשנשאל לשלומו למחרת שובם של המוזלמנים החדשים.
זו תבוסה. משפילה, טראגית, כזו שיכולה הייתה להימנע אם היינו מקשיבים לתצפיתניות ולאזהרות, ואם היינו סוגרים עסקה שיכולנו לסגור כבר לפני חודשים לשחרור חטופינו בטרם יהפכו לשלדי-אדם. אבל לא עשינו אף אחד משני הדברים, כי לבם של ראש הממשלה ואנשיו היה גס באזהרות, ואז גס בחטופים ובני משפחותיהם, ואז גס אפילו בביקור בודד בניר-עוז.
בדיוק כמו שלבם של ישראלים בשנות המדינה הראשונות היה גס בניצולי שואה – הם סימלו את כל מה שרצינו לשכוח ולהשכיח – כך לבם של נתניהו וסובביו גס במוזלמנים החדשים, ומאותה סיבה בדיוק: שהם מסמלים את כל מה שנתניהו מבקש לשכוח ולהשכיח: את התבוסה המוחלטת.
אבל אנחנו לא שכחנו. למדנו משהו מהיחס לניצולי שואה לאחר השואה; למדנו לא להתנכר אלא להרכין ראש ולבקש מחילה. נתניהו וממשלת ישראל לא למדו. מבחינתם זה לא "לעולם לא עוד" אלא "מעולם לא". מבחינתם לא הייתה תחת הנהגתם שום תבוסה, אלא "תקומה".
אבל אין ולא יכולה להיות תקומה לפני שממשלת ישראל תודיע בתדהמה, תרכין ראש בדממה, תחזיר את כולם הביתה ותפנה את מקומה לטובים, הגונים, מוכשרים ואנושיים ממנה. כי אנחנו נכנסים עכשיו לישורת האחרונה של טרגדיית החטופים, והחלק הקשה עוד לפנינו: המראות הבלתי נסבלים יגיעו עכשיו ברצף. מתישהו תנחת גם הידיעה על גורלם של שירי, אראל וכפיר ביבס. ואנחנו נצטרך לא להפנות ראש. להיישיר מבט. נצטרך להסתכל על הדבר ולהגיד: תבוסה. החמאס עשה את זה, אבל אנחנו אפשרנו את זה וגם גררנו את זה כל כך הרבה זמן.
ואנחנו לא נדע את נפשנו מצער. ולא נהיה כמו הישראלים שלבם היה גס בניצולי השואה או כמו ממשלת ישראל, שלבה היה גס במשוחררים ובחטופים הנותרים. אבל כל עוד ממשלת ישראל הנוכחית שם, הכל ימשיך להיחשב רק "אירוע נקודתי" שבעוד שלושה חודשים יוחלט איך להחליט לדחות שוב את חקירתו.
ולא תהיה תקומה. כי בשביל תקומה – תשאלו כל מי שהיה שם בשנות המדינה הראשונות – צריך הנהגה ראויה, לב פתוח, יכולת להיישיר מבט מפוכח לעבר הזוועה ותוצאותיה, חמלה מול שורדיה, ועבודה משותפת קשה ואחראית.
אתם יודעים למי אין את זה. אתם יודעים שלרובנו עוד יש.

(פורסם בפברואר 2025)