לעזאזל, זה היה שבוע אחד טוב. לפחות חצי שבוע טוב.
כבר לא זוכר מתי היה פה אחד כזה, ואין לי שום דימוי טוב מספיק כדי להלביש על רגעי שחרור החטופות והמפגש עם אמהותיהן – רגעים שכמו הזריקו מתיקות ונחמה מרוכזות וטהורות לתוך גופו האטום לכאורה של הרוע שלמדנו לקבל כמציאות חיינו החדשה (הנה, דימוי אחד, לא טוב מספיק) – אבל בדיוק כמוכם, אין לי מושג מה עוד יקרה ואיך כל זה ייגמר; בטוב? ברע? בנורא? בתיקו?
הרי יחזרו חטופים חיים. ויחזרו מתים. ויהיו שלא יחזרו.
נעזוב את זה, למרות שזה לא יעזוב אותנו, ובואו נשאל את השאלה היחידה שעליה כבר יש לנו תשובה: מה למדנו? מה כל האירוע חסר התקדים הזה של 251 ישראלים שנפלו ביום אחד בשבי החמאס לימד אותנו?
ובכן, למדנו שגבולות ישראל הורחבו מאוד. כן, חלומם הגדול והמטופש של איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק וכל הדניאלות וייסיות – להתרחב ולהתיישב עוד ועוד, לחצות ולאבד את הגבול כל פעם מחדש – הוגשם, אבל לא בדרך שבה הם חשבו.
לא, דווקא הגבולות הנפשיים, המוסריים והאתיים של ישראל הורחבו. גבולות הטוב והרע, המותר והאסור, האנושי והבלתי אנושי שלנו. דברים שחשבנו שהם מחוץ לגבול עברו להיות בתוכו. גבולות שהיינו בטוחים שלא ייחצו נחצו.
ואנחנו כבר יודעים עכשיו איפה עובר קו הגבול הרע החדש; יודעים שיש ישראלים – שניים מהם הוזכרו כאן ממש לפני שתי פסקאות – שמוכנים, ואפילו מתעקשים, שישראלים אחרים ימותו בעינויים, בייסורים ובשבי, רק כדי שהם עצמם יישנו במיטותיהם החמות, יישארו בעבודה או יקוששו לעצמם עוד חצי מנדט.
ישנם ישראלים שבמשמרת שלהם נחטפו ישראלים ומוכנים להפקיר אותם במודע, בכוונת מכוון, בזדון; ישראלים שמבחינתם הפקרה מכוונת כזו – "סיכול עסקה", כמו שבן-גביר הודה – היא מטרה ראויה והכרחית. משהו לשאוף אליו.
ישנם ישראלים שחשוב להם שעשרות ישראלים שזהותם ומצבם ידועים ימותו כאן ועכשיו, כדי להבטיח, לכאורה, שעשרות ישראלים אחרים, שזהותם לא ידועה והם כרגע מדומיינים בלבד, לא ימותו בעתיד מדומיין כלשהו.
יש אנשים שזה ההיגיון שלהם.
זה לא היגיון, כמובן; זו בחירה במוות כדרך חיים, וזו בחירה שמובילה להפקרה, שמובילה להקרבה, שמובילה – מבחינת האנשים האלה – לגאולה.
לא חשבנו שייתכנו באמת ישראלים כאלה מלבד, אולי, בשוליים הסהרוריים ביותר. שייתכנו צביעות ונבזות ברמה של ענידת סיכת החטופים תוך שאתה מתנגד לכל עסקה להשבתם. חשבנו שזה פשוט מחוץ לגבולות הישראליות, היהדות, האנושיות.
למדנו שלא. למדנו שהגבול הורחב והורחק מאוד.
אנחנו כבר יודעים שיש ישראלים שיירקו בפניהם של בני משפחות שהיקרים להם מכל נפלו בשבי והם רק מפגינים כדי להשאיר את קיומם בתודעה. ישנם ישראלים שיאסרו את כניסתם של בני משפחות כאלה למשכן כנסת (היי וביי, אמיר אוחנה), שיאמרו להם "תקצרי" (תיעלם, דוד ביטן), שיפלטו "מה כבר קרה?" כשישמעו על רצח שישה מהם במנהרות חמאס (תתאייד, דודי אמסלם).
אלה ישראלים שהגדירו מחדש – מהצד הרע והנורא – את גבולות הישראליות. לא חשבנו שייתכנו כאלה ולא ידענו שהם כבר, נו, ייתכנים. קיימים. חיים ובועטים – לרוב בפרצוף של מישהו חסר אונים שרק מבקש את עזרתם. אז כן, יש גם ישראליות כזאת. ישראליות קלגסית.
כלומר, ברור לנו שישראלים ובטח פוליטיקאים יהיו, כמעט תמיד, לפני הכל, בעד עצמם ולטובתם, אבל היינו רוצים לחשוב שברגעים גורליים, רגעים שבהם החיים עצמם – שלנו או של ישראלים כמונו – תלויים מנגד, כולנו מסוגלים להתעלות מעבר לזה. לתת לאנושיות לנצח.
ובכן, לא. מתברר שישנם ישראלים שישמחו להמשיך בחייהם מתוך אדישות לזוועה שמתחוללת עבור ישראלים אחרים, ממש לידם או כמה עשרות קילומטרים מהם. רק תנו להם להמשיך בחייהם הנעימים ואל תטרידו אותם בזה.
יש גם ישראליות כזאת, וזה קו גבול חדש בשבילנו. לא היינו כאן מעולם, והנה אנחנו כבר כאן.

*

אבל גבולות הישראליות הורחבו מאוד גם מהצד השני. הצד הטוב. הצד הלא-ייאמן-שטוב-כזה-קיים. הצד שבמסגרתו גילינו ישראלים כמו עינב צנגאוקר או מירב לשם-גונן, שתי אמהות שהתמודדו כל אחת בדרך הפוכה עם חטיפת ילדיהן; בעוד שעינב הפכה, דרך השאול והתופת, לכדור זעם וכאב חסר מעצורים – כי אין מעצורים ואין סיבה שיהיו כשחוטפים לך ילד – מירב הפכה לאי בלתי ניתן להזזה של שפיות ומתינות והיצמדות נטולת אלימות לסיכוי שבתה תחזור.
כל אחת מהן הרחיבה בדרכה את גבולות הישראליות; לא ידענו שיש כאן נחישות קיל-בילית ברמת צנקאוגר; ולא ידענו שיש לנו את היכולת להישאר מחוברים לעצמנו ולערכינו גם מול הטרור המוחלט, וללכת רחוק כל כך, זמן ארוך כל כך, כמו לשם-גונן. "אני אלך בשביל הילדים שלי מסביב ליקום ובחזרה", כמו שאמרה לי בשבוע הראשון שלאחר החטיפה, מבלי שידעה כמה זמן ייקח הסיבוב הזה.
עכשיו אנחנו יודעים שישראליות יכולה ללכת עד כדי כך רחוק. שאלה הגבולות החדשים של ליבה הפתוח. ואירוע החטופים הציף לתודעה גם ישראלים כמו יונתן שמריז, הדס קלדרון, רייצ'ל וג'ון גולדברג-פולין, חן אביגדורי, ועוד רבים אחרים – שהדגימו, בעצם התנהלותם בתוככי הגיהנום הנפשי המוחלט – כמה אלסטיות ואור יכולות להיות בנפש הישראלית. בכל מצב. כמה קו הגבול שלנו, כשזה מגיע לעשיית טוב, אהבת החיים, מסירות, חמלה ומאבק עיקש שאינו מתעקש על קורבנות אדם, יכול להגיע רחוק יותר.
אבל יותר מכולם, גבולות הישראליות הורחבו על ידי החטופות השבות הביתה עצמן. אם עד היום נמדדה יכולת העמידה שלנו במקרי הקיצון של ניצולי שואה, אתם מוזמנים להעיף מבט בתמונתה של אמילי דמארי מניפה יד חבושה, קטועת שתי אצבעות שנורו במהלך חטיפתה, לאחר 471 ימי שבי, מחייכת למצלמה את ניצחונה מוחלט. אתם מוזמנים לראות את שלוש השורדות חוזרות מהגיהנום על רגליהן. ולדעת שהגבול האנושי, והישראלי, רחוק בהרבה משנדמה היה.
גבולות הישראליות קיבלו ב-471 הימים האלה נקודות ציון חדשות, רחוקות יותר זו מזו. הלב הישראלי רחב יותר עכשיו ויודע משהו חדש על רע וטוב שאינו קשור לפוזיציה פוליטית או נקודת השקפה, אלא למוחלט; לאהבה המוחלטת, לשנאה המוחלטת, לאנושיות המוחלטת, להיעדרה המוחלט, לכושר העמידה המוחלט, למחיר המוחלט.
זו ישראליות שיש בה את הרע הבלתי נתפס, אבל גם את הטוב לאין שיעור. זאת ישראליות שלראשונה מאז ה-7 באוקטובר, אפשר לראות לפעמים את הדרך שבה היא תוליד את ישראל מחדש, אולי הפעם טוב יותר.
זה היה שבוע אחד טוב. חייבים עוד.

(פורסם בינואר 2025)