אני רוצה וצריך לכתוב כאן משהו לרגל יום השנה למלחמת 7 באוקטובר, אבל לעזאזל, כל יום הוא רק עוד יום למלחמת 7 באוקטובר, כולל היום, מחר ובעוד שבוע ושבועיים; זה לא נגמר. לא הייתם מציינים יום חג לחג שנמשך כל השנה, אני מניח. אותו דבר לגבי מלחמות; כל עוד המלחמה נמשכת, מה יש לחגוג ולציין לה.
שנה, אלוהים.
מה אומרים בזמן כזה? הרי הכל כבר נאמר ועוד ייאמר. מה רוצים בזמן כזה? מה לא? אני יכול רק לומר בוודאות מה שאני לא רוצה במלאת שנה למלחמה:

1. אני לא רוצה – למרות שמי שואל אותי – מפל עצום של סרטי תעודה, כתבות מפורטות, סדרות שלמות ופרויקטי ענק חגיגיים על קיצור – ובעיקר הארכת – תולדות 7 באוקטובר, שחושפים עוד רגעי אימה בלתי נתפסים, עוד אכזריות בלתי נסבלת, עוד ברוטליות שאין דרך להתחיל לדמיין אבל יש, מתברר, דרך להתחיל לצפות בה או לשמוע. ממצלמות האבטחה. ממצלמות גוף. מהקלטות למוקדים טלפוניים. מקריאות עזרה נואשות בווטסאפ. מתיאורים גראפיים של ניצולים או של כתבנו. דקה אחר דקה. שעה אחר שעה. ילדים מבועתים ומבוגרים מוכי אימה דקות או שניות לפני מותם.
אני לא רוצה או מסוגל לראות יותר. ראיתי מספיק. ראיתי המון. הרשתית שלי גמורה, ואני לא זקוק לשום  תזכורות מפורשות, לשום חוויה מחודשת, לשום סיפור שעוד לא שמעתי על עוד טבח, על עוד רצפה מגואלת בדם בחדר ילדים, על עוד משפחה שכל חבריה נרצחו בזה אחר זה. לא צריך. יש לי בראש, לפלצותי, את מלוא המידע, המראות והקולות.
ותגידו: אבל צריך לראות רק כדי לזכור ולא לשכוח לרגע את גודל המחדל וההפקרה מהצד שלנו, והברבריות מהצד השני. ואתם צודקים איכשהו, וכבר צפיתי – כי התבקשתי – בכתבה האפקטיבית על בארי ב"עובדה" ובסדרה המצוינת "היום שלא נגמר" בכאן 11, אבל באמת שלא הייתי חייב את זה. אף ישראלי שהיה כאן ביום ההוא לא חייב את ההתפלשות בזוועה, לא לעצמו ולא למתים. הם מתים, והחוב היחיד שלנו אליהם הוא לוודא שלא מתו לשווא.

2. אני לא רוצה להתרפק על "גיבורים", "גיבורים מהחיים", "שנה של גיבורים" ו"גיבורים שלא ידעו שהם כאלה". אין גיבורים. יש בני אדם. בני אדם לא רוצים או מתכננים להיות גיבורים. אף אחד לא רצה, ביקש, תכנן או קיווה למות או להפוך נכה לצמיתות ב-7 באוקטובר, וגם לא במלחמה שבאה אחריו. אף חלל צה"ל או אזרח לא רצה להיות חלל – כולם רצו לחיות ולמצות את חייהם, והדבר האחרון שהיה להם בתכנון זה להיות "גיבור".
אז אפשר אולי להפסיק עם המילה הגדולה והריקה הזאת, שמכסה על אשמה גדולה ומלאה; האשמה שלנו, הנותרים, על שאנחנו נותרנו והם הלכו. זה הכל. בכלל, כל התרפקות על משהו מהשנה הזו היא זיוף; אין על מה להתרפק במלחמה, ואין בה שום דבר מחמם-לב. היה רע, רע ונורא.

3. אני לא רוצה שפסקול חיי יהיה "לצאת מדיכאון" של יגל אושרי, "גיבורי על" של התקווה 6 ו"עם ישראל חי" של אייל גולן, שלושת השירים המושמעים של השנה העברית הזאת. תקשיבו להם, תבינו למה. מגיעים לנו חיים טובים יותר.

4. אני לא רוצה לראות עוד סטוריז שמזגזגים – תוך שבע שניות – מפאי הלימון הנהדר שהכנתי ל"להחזיר את כולם עכשיו" ל"אז קפצנו לפולופונס" ומשם ל"גלוית החטופים היומית". אני לא רוצה ריאליטי טלוויזיוני שנע בחמש שניות בין "שיחזרו כולם הביתה" (בתוספת ניגוב דמעה בלתי נראית בזווית העין) ל"אז מה הציון שלך אנה?".
אני לא רוצה את החטופים כתוסף רגש – תבלין שמפזרים מעט ממנו מעל כל דבר כסוג של דיסקליימר חיוני – לחיים נורמליים שכולנו יודעים שאין שום בהם שום דבר נורמלי כרגע, אבל מה נעשה; לחיות צריכים. רק עשו טובה; תשאירו את החטופים מחוץ לסופ"ש המשפחתי הקסום שלכם באוסטריה. הם הכי רחוקים משם שאפשר. תזכירו אותם בהקשר של חטיפתם ושל הפחדנות והדחיינות הבלתי נתפסת בהגעה לעסקה לשחרורם. יותר טוב: צאו להפגין.

5. אני לא רוצה שום טקס זכרון ממלכתי בהפקת השרה לענייני קלוז-אפים של שרה. אני לא רוצה שום דמעות מזויפות מטעם ממשלה שבחלקיה המשיחיים בכלל חוגגת את האסון הזה ובחלקיה האחרים לא רואה שום קשר סיבתי בינה לבין האסון הזה.
כמו כן, אני לא משוכנע שאני חייב טקס "אלטרנטיבי" שהוא מצעד אמני ישראל המיינסטרימיים שהנוכחות בו חובה ורשימת משתתפיו האינסופית יכלה להרכיב שלושה ימי פסטיבל מוזיקה לחוף הכנרת, אם עוד היו לישראל סיבות לפסטיבלים, או חופים לזה. לא רוצה בכלל טקסים ופסטיבלים; רוצה נחמה, רוצה הישגים מדיניים, רוצה חטופים בבית, רוצה תושבי צפון ודרום בבית בבטחה.

6. אני לא רוצה לא להיות פה ביום השנה, ואני גם לא רוצה להיות פה. אני רוצה שנתקדם מפה. שלא נתחפר ביגוננו – אנחנו ממש טובים בזה – אלא ניקח אותו כמנוע להתקדמות, ליצירת מציאות ישראלית ואזורית חדשה, להחלפת מי שצריכים להיות מוחלפים, להתחלה נוספת, להבנה שאנחנו זה כל מה שיש לנו.

מה שמשאיר לי את החצי השני של הלא-רוצה; הרוצה. מה אני בעצם רוצה כעבור שנה למלחמה? רק שלושה דברים קטנים, אם אפשר:
1. חטופים בבית, תושבי צפון ודרום בבית. אמרתי כבר? אז שוב.

2. אני רוצה את סליחת – זה כמו שאלת, אבל סליחת – ראש הממשלה. אני רוצה שבנימין נתניהו – שנה אחרי האסון הנורא שאירע במשמרת שלו ובאחריותו והוא עדיין בתפקיד – יעלה על במה כלשהי, יישיר אלינו מבט ויגיד סוף סוף את הדבר האחד שצריך היה לומר כבר ב-8 באוקטובר:
"אזרחי ישראל, סליחה. דעו לכם שכמותכם בדיוק, אני שבור-לב והרוס עד היסוד. חשבתי שאני עושה משהו לטובת מדינת ישראל, התברר שבפועל עשיתי הפוך. החמאס לא היה נכס.
"חשבתי שיש תועלת בסוג ההנהגה שבה בחרתי לשבת לצדי – קיצונית, מפלגת, בורה, משיחית – והתברר שלא. היא הרסנית.
"חשבתי שאם תינתן לי קדנציה נוספת, אוכל להצעיד את ישראל לעתיד טוב יותר – התברר שבפועל החזרתי אותנו 50 שנה אחורה למחדל יום הכיפורים וגרמתי טראומה ונזק לדורות.
"סליחה. אני פונה ללב ולשכל שלכם ומבקש רק דבר אחד: סליחה. לא חשבתי ולא האמנתי שדברים יגיעו לידי זה. סליחה. ואני מבקש אותה לא כדי שתסלחו לי – אני עצמי לא סולח לי, אשתי בטח שלא – אלא רק כדי שהדבר הזה יישמע בבירור, כי אתם מוכרחים לשמוע אותו, ולשמוע אותו ממני: סליחה".

3. שנה טובה. בעצם בואו לא נפריז בבקשות; שנה טובה יותר.

(פורסם באוקטובר 2024)