השבוע אמרתי בשיחה "פארה פוסט". למעשה מה שאמרתי היה שלא רק שאין לי אמנות בבית, אפילו "פוסטר של פארה פוסט" אין לי בחדר שינה.
אל תשאלו למה התכוונתי.
כלומר, אם אין לכם מושג, תשאלו. זה בסדר. גם לבנאדם שאיתו דיברתי – לדעתי הוא בן שלושים ומשהו – לא היה מושג. מה פוסטר? מי זאת בכלל פארה פוסט? הוא לא ידע.
ואז נזכרתי שאין סיבה מיוחדת שיידע. שפעם – כאילו, פעם-פעם, שזו כנראה התקופה הגיאולוגית שאליה אני משתייך כרגע – ילדים מתבגרים תלו בחדר פוסטר של פארה פוסט. היו לה… עיניים. היה לה שיער בלונידי כזה. עם תסרוקת. היא הייתה השליש החשוב ב"המלאכיות של צ'ארלי".
לא חשוב.
היה לי גם פוסטר של בו דרק. כוכבת הסרט "10". היו לה… נו, גם עיניים. גדולות כאלה. זקורות. לא זוכרים? לא חשוב.
מה שחשוב הוא שהרפרנס שלי לפוסטרים בחדר (היה לי גם פוסטר של בונד. ג'יימס בונד. בגילומו הזקור של רוג'ר מור) לא נקלט בשיחה עם האיש הזה. הבנאדם – בעצמו כבר לא יבחוש צעיר, אבל הכל יחסי – פשוט לא היה בגיל לדעת על מה אני מדבר.
הייתי שוכח מהאירוע, אבל ממש בהמשך השבוע קרה עוד משהו:
נקלעתי לשיחה עם כמה אנשים על הוריו של פוליטיקאי בכיר. ממש בכיר. בלי שמות, אבל כולם ידעו להגיד מי היה אבא שלו ובמה הוא עסק, ואז מישהו שאל אם אני זוכר איך קראו לאמא שלו ובמה היא עסקה, ואני עניתי: "תיכף אני אזכר בשם שלה, אבל אני יודע בוודאות שהיא עבדה פעם בתל-ברוך".
אנשים הסתכלו עליי. לא בגלל שזאת האמ-אמא של רמה נמוכה של התבטאות, אלא כי פשוט לא היה להם מושג שמדובר בקללה עתיקת-יומין של ילדים מפעם. מה תל ברוך? האישה הייתה בהייטק והיו להם משרדים בתל ברוך? היו אז בכלל בנייני משרדים בתל ברוך? אתה מתכוון שהיא הייתה עקרת-בית והם גרו בתל ברוך?
ויתרתי.
לאנשים ההם – צעירים מדי – לא היה מושג מה הענף המקצועי העיקרי שאיתו תל ברוך הייתה מזוהה לאורך השנים המכוננות שלי. ואיך פעם, בלילה בלתי נשכח או זכיר, החברים החננות שלי ואני לקחנו את המכונית של ההורים של אחד מאיתנו, ונסענו לחולות תל ברוך כדי, נו, לראות במה מדובר.
ראינו. די נבהלנו. ברחנו משם ועד היום אנחנו לא מפסיקים לברוח.
אבל נדמה לי שבפעם הראשונה השבוע, הבנתי מה זה אומר להיות אדם מבוגר; להיות לא מובן מחמת התיישנות הרפרנסים שלך והפיכתם לסתומים מבחינת רוב הציבור. להבין שדברים שאתה מתייחס אליכם כמוכרים וידועים לכולם כבר לא בהכרח מוכרים וידועים לאף אחד, כי הם מגיעים מעשור שבו חלק גדול מהאנשים עוד לא נוסדו.
ואין סיבה שהם יקלטו אותך, יש סיבה שפשוט יעבירו תחנה (הנה עוד רפרנס מהסוג שהולך ומאבד רלוונטיות). אין שום סיבה שיידעו מי היה איזאק, המוזג המיתולוגי (והחלקלק!) של ספינת האהבה, ובנאדם שאני אישית עדיין מצפה לראות מאחורי כל בר שאליו אני נקלע. אין סיבה שיבינו למה זרי שושנים בוואזה גורמים לי לחשוב על עטיפת האלבום הראשון של ניו אורדר. אין סיבה שיבינו למה הסנדביץ' הכי טעים אי-פעם, בקנה-מידה עולמי, היה ונשאר "סניור סנדביץ'", אבן גבירול פינת החנות דיסקים.
זה עניין של ותק.
ומתברר שבשלב מסוים בחיים, דברים שליוו אותך כל חייך כנתון, עובדה, מציאות שאפשר להתייחס אליה מול אנשים נוספים כי כולכם, מה שנקרא, באותו עמוד, מופיעים מעכשיו רק בעמוד של אנשים בני גילך, ובסוף, אם יש לך מזל להזדקן ממש, רק בעמוד שלך ושל החבר חסר השיניים שאיתו אתה חולק חדר המתנה לאורולוג.
זה קורה ממש בהדרגה, כמובן. זה מתחיל עם הילדים שלך – וזה בסדר, הם ילדים, אין סיבה שהילד שלי, שהשבוע בישרתי לו שיש הופעה של ג'נט ג'קסון בזמן שאני אהיה בניו יורק, לא יגיב ב"מי זאת?" ואני אגיד לו "אחותו של מייקל ג'קסון", והוא יגיד: "יש לו אחות? למה?" ואני אצטרך לבחור ב-abort לגבי כל השיחה הזאת (גם זה רפרנס מהסוג שהולך ומאבד רלוונטיות).
אבל ילדים הם רק נחליאלי המבשר את בוא הסתיו (עוד רפרנס מהסוג). סתיו חיינו. הסתיו שבו מתברר שזה כבר לא רק בעיה מול הילדים, אלא שגם בשיחות עם אנשים בגירים – אבל לא בגירים עד כדי גילי – האופק הולך ונחסם, וכבר אי אפשר להגיד לבנאדם שפעם, באיזה לילה, יצאת מהדינמו, או מהשירוקו, או מהברומטר; וכבר אי אפשר להגיד לבנאדם שפעם הכרת מישהי שהייתה לה סאאב שוודית והיא טיפחה אותה כבת; וכבר אין דרך לספר על הודעה שקיבלת פעם בביפר או לזרוק משהו על "העטיפה של המנסרה".
כלומר, יש עדיין כמה אנשים בסביבה שיקלטו הכל, אבל כמותית כבר יש יותר שיחשבו שהזקן השוטה מברבר.
וזה, מן הסתם, יילך ויחמיר, ולפני שבועיים ישבתי מול שולמית לפיד המקסימה בת התיכף-90, והיא אמרה לי על סיפורי מתח קצרים שהם צריכים להיות "מדויקים מהשנייה הראשונה עד האחרונה, בלי קפנדריות – אתה זוכר את המילה הזאת?"
והנהנתי כאילו אני זוכר, אבל לא היה לי מושג, ואחר כך הלכתי וגיגלתי.
תגגלו גם, למה שאני אגלה לכם.
בכל מקרה, לא ירחק היום שבו לפחות חצי ממה שנגיד ייתקל במבט של "תעבור לחצי השני של מה שיש לך להגיד", והתחושה הדומיננטית תחזור להיות שלא באמת מבינים אותנו. וכל זה די מסביר למה כל כך הרבה אנשים מבוגרים מעדיפים, פשוט, להסתגר בשתיקתם.
כלומר, הם עדיין מדברים, אבל בעיקר עם עצמם. אצלם בראש. ככה הכי בטוח שלא יהיו אי-הבנות. שכל הרפרנסים יובנו וייקלטו. ששום מבט תוהה או חומל לא יופנה לעברם.
אנשים מבוגרים פשוט חיים בעולם הנוכחי, רק עם מושגים, מונחים והתייחסויות של העולם הקודם. זה אפשרי, אבל קל להבין למה אין להם כוח לדבר ולהסביר כל הזמן. להתחיל לפרט מי הייתה פארה פוסט, או סופיה לורן, או לורן באקול, באוזני אנשים שנועה קירל היא מבחינתם מלפני הספירה.
ככה זה, אני מניח. אבל כשמבינים אותך תמיד, ואז לא מבינים אותך תמיד, ובסוף כבר כמעט לא מבינים אותך בכלל, עולם החיים הולך וחומק ממך, ונותרות רק רוחות הרפאים של הדברים שמהם הורכב ועדיין מורכב עולמך, ואינם מתקיימים עוד בעולמם של רוב האחרים.
יש בזה איזו בדידות גדולה. בדידות ששום זיכרון מחדר נעוריך לא יוכל להפיג. בדידותם של המספרים הראשוניים, שלא יוכלו עוד להתחלק או לחלוק. והם נספרים בחוסר חשק, ונמוגים אט אט. כמו, אני מניח, ג'נט ג'קסון.

(פורסם ביוני 2024)