בזמן האחרון אני כבר לא יודע מה לעשות קודם: למרוט לעצמי שיער ראש, לריב עם זרים בטוויטר, לתפוס לעצמי שריר ברגל מרוב זעם, או פשוט ללכת לישון.
אני יודע; אני צריך ללכת לישון. אבל אומרים שאסור ללכת לישון כועסים, ואני כועס. ממש כועס. כועס בצורה שגורמת לי לשאול את עצמי בכנות: למה, בעצם, אין לי אלת בייסבול גדולה בבית? ולמה האלה שאין לי לא באה במגע ישיר עם האדם שאחראי לזעם שלי ויתבע אותי אם אנקוב כרגע בשמו המפורש? ועל מה לכל הרוחות אני בכלל הוזה פה, כחנון מוסמך?
אני יודע; אני צריך ללכת לישון. אבל אני לא מסוגל לישון. אם פעם, מזמן, בימי ניסיון ההפיכה המשטרית, חששתי שהמטורפים השתלטו על המוסד, עכשיו זה נראה כאילו העיוורים השתלטו על המטורפים, כולם על ההגה, ויחד הם עומדים לרסק את מה שנשאר מישראל לתוך קיר בטון. זה מה שקורה כשנותנים לעיוורים לנהוג.
מי העיוורים? ובכן, בשבוע שעבר ראיינתי את הד"ר לענייני שברים עדתיים אבישי בן-חיים, ולא שאלתי אותו שאלות קשות. שאלתי אותו שאלות ממש קלות, למשל: האם לדעתו נתניהו אחראי במשהו, איכשהו, קצת, לפחות מיניסטריאלית – לפחות ברמת להרים טלפון למשפחות חטופים – למה שאירע לנו ב-7 באוקטובר.
שאלה קלה (התשובה למתקשים: כן).
ובכן, בן-חיים ענה בפשטות: "למה הוא אחראי? כי מה?" וטען שראש הממשלה לא ידע – הוא לא ידע! – ושאם רק היו מעירים אותו באותו לילה ואומרים לו, 'שומע, ביבי? יש מצב שחמאס בדרך' הוא כבר היה נכנס לגלימת גיבור-העל שלו ומציל את כולנו. הזכרתי לו שראשי שב"כ הזהירו את ביבי יותר מפעם אחת, אבל בן-חיים לא שמע או ראה דבר כזה.
עיוור.
אחר כך שאלתי אותו על מירי רגב, והאם לדעתו היא פועלת בהגינות כשהיא מתקצבת רק יישובים שתושביהם מצביעים לה. בן-חיים חשב שכן. הוא מתרשם מאוד מדמותה.
עיוור.
אני אקצר לכם: בן-חיים חושב שממשלת ישראל בראשות נתניהו נפלאה, הוגנת, אחראית, הובילה מדיניות מנצחת מול חמאס, העבירה לו מיליונים בצדק, לא אחראית בשיט למה שקרה, ושאנחנו הולכים לניצחון מוחלט במלחמה שלא תיגמר לעולם. בשורה מתוקה.
עכשיו תראו; בן-חיים עיוור מבחירה למשהו קטן שאני ואתם מכנים "מציאות", ובמציאות, נתניהו ומדיניותו המיטו עלינו את האסון הכבד ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה. במציאות, מירי רגב שקועה עד צוואר בשחיתות ובהעדפת מקורבים. במציאות, המלחמה תצטרך להיגמר לפני שאנחנו. אלה עובדות. מציאות.
אבל בן-חיים מעדיף עיוורון. המציאות גדולה עליו. הייתי מניח לו, אבל הוא מייצג המוני ישראלים שכבר לא מוכנים או מסוגלים, בשום דרך, לראות את המציאות.
הישראלים העיוורים רואים ראש ממשלה שבמשמרת שלו נרצחו 1,200 ישראלים ונחטפו 250, ואומרים: מזל שיש אותו. מזל שלא בנט.
הישראלים העיוורים רואים את נתניהו לא מציע בדל אחריות, ואומרים: זה מנהיג. מי שמסוגל להיות אטום, יהיר, גס-לב ונצמד לכסא ברמה עלוקתית כל כך על חשבון טובת מדינה שלמה, הוא האיש לכל משימה; מי שממיט אסון כה כביר אבל שורד אותו בעצמו על חשבון כל השאר – וואו.
הישראלים העיוורים רואים את גרירת הרגליים והדשדוש האינסופיים בכל הקשור לעסקת חטופים, ומוחאים כפיים.
הישראלים העיוורים רואים פטור משירות לחרדים, הארכת נטל המילואים על המשרתים ועוד 722 מיליון לחברים של אורית סטרוק – ומצייצים: "נתניהו רואה 3,000 שנות היסטוריה יהודית לנגד עיניו". אמיתי מהשבוע.
הישראלים העיוורים רואים עשרות-אלפי מוחים מדי מוצ"ש בעשרות מוקדים – ישראלים איכפתיים, מיואשים, משרתים, תורמים – ואומרים: בוגדים מטורללים.
הישראלים העיוורים רואים את מסעות בנימין ג'וניור המאובטח במיאמי ובגווטמאלה, ואומרים: פטריוט ישראלי.
הישראלים העיוורים רואים ערוץ 14, ערוץ מונגש למתקשים עם המציאות.
הישראלים העיוורים לא מעוניינים במציאות. הם בזים לה. תגידו להם: תראו, כלב, והם יגידו לכם: לא, זה חתול. עובדה: יש לו פרווה. יש לו זנב.
והישראלים העיוורים הגיעו לרמת עיוורון מתקדמת כל כך, עד שהם משוכנעים שכל השאר – הישראלים הרואים, המציאותיים – הם העיוורים. תחשבו על עיוור שהיה מנסה למכור לכם שאתם העיוורים בעודו נתקל בעמוד חשמל. זה מגוחך, כמעט מכמיר-לב, אבל כשמדובר בגורל המדינה, זה לא זה ולא זה; זה רק מפחיד ומסוכן.
אבל העיוורים מעדיפים לטעון שאני העיוור. ואני מוכרח – למען היושרה האינטלקטואלית לפחות – לשקול לרגע את המחשבה. ייתכן שאני עיוור? כי מהי, בעצם, המציאות עכשיו? מה אני יודע עליה?
אם סקר ערוץ 14 נותן לליכוד 24 מנדטים, וסקרי יתר הערוצים נעצרים ב-19 – מה המציאות? אם פיד הטוויטר שלי מפוצץ בלוחכי קרסוליו ומתעלפי גדולתו של נתניהו, אבל באף מקום עוד לא נתקלתי בישראלי שחשב שהאיש הזה צריך להישאר – מה המציאות?
פעם יכולתם לדעת משהו לגבי הלך הרוח הפנים-ישראלי. לגבי תוצאות הבחירות לו היו מתקיימות מחר. לגבי האיומים האמיתיים. כרגע לאף אחד מושג. אנחנו מתקיימים בעידן של גזלייטינג מוחלט; שקרים שחוזרים עליהם דרך מספיק חוות טרולים מתקבעים כאמיתות; ודאויות כמו "לא טוב לממן במיליונים ארגון טרור" מדובררים כקונספציה מופלאה. ולאחד כבר אין מושג מי הכוכבים ומי הרוקדים בתוכנית ההיא.
כלומר, מה מציאותי? דוד דביר – זה מציאות או הולוגרמה?
בזמנים חשוכים כאלה, כל מה שנשאר לי הוא רק מה שאני יודע בבירור; סולם הערכים ועמוד השדרה הבסיסיים שלי. למשל יושרה וכנות, ערך חיי אדם לפני הכל, ישראליות כסולידריות ועשיית טוב. למשל לקיחת אחריות ודוגמה אישית. למשל, של-1,200 ישראלים הרוגים יש מחיר, ומי שעומד בראש המערכת אמור להיות הראשון לשלם אותו. למשל, שיוויון בנטל כערך בסיסי שנגזר משיוויון זכויות וחובות אזרחי. למשל, חובתה הבסיסית של מדינה מול אזרחיה לעשות הכל כדי להחזיר אותם במידה שייפלו בשבי.
זה כל מה שנשאר לי בזמנים כאלה; רק מערך הערכים הבסיסי שלי. לא דעות; רק עמוד השדרה שלי כאדם, העמוד שעליו נכתב בפונט גדול ובכתב ילדותי: שקר הוא רע. שוחד הוא רע. הזנחת חלקי ארץ, התעלמות מכאב ומצוקה, ניצול אוכלוסיה יצרנית ומשרתת כדי לממן ולמות עבור אוכלוסיה שאיננה כזאת, כולם רעים.
ובזמנים הטרופים ביותר, כל מה שנשאר לכם מול הרוע זה אתם. עמוד השדרה והמצפן הפנימי שלכם. הדבר הזה שהוריכם והמקום שממנו באתם יצרו.
כל דבר אחר הוא, בשלב זה, עיוורון. והבחירה היא של כל אחד מאיתנו: להסתכל ולראות, או לעצום עיניים בכוח ולהמשיך לצעוק: מלך ישראל.

(פורסם ביוני 2024)