ייאוש

רגע, שנייה. עצרו הכל. אני מבין שקשה להפסיק; זה זמן אופוריה קצר כזה, זמן שבו אנחנו מוציאים את הבטן, משחררים את הראש, מרגישים – לרגע אחד שהתבושש מאז ה-7 באוקטובר – שהצלחנו. שעמדנו במשימה, מה עמדנו, רצנו, עפנו; 99 אחוז מהטילים והכטב"מים יורטו.
99 אחוז. זה כמעט כמו לנצח מלחמה בשישה ימים, אבל בלילה אחד.
אני מבין. גם אני הרגשתי ככה למחרת. גם אני ראיתי ישראלים וילדיהם מסתובבים ומשחקים ללא חשש בגינות, ברחובות, בקניונים, והשמש זרחה, ובגלגל"צ השמיעו שירים שמחים, והייתה תחושה כללית ומוצדקת וחסרת תקדים מאז 7 באוקטובר,  שקצת ניצחנו. ועוד מול איראן! איראן האויב העצום, המאיים-תמידית, הסף-גרעיני; מולם.
דוד מול גוליית, הסיבוב המיליון, אותו סוף.
ועכשיו תשמיעו לעצמכם בראש חריקת בלמים, ונחזור לרגע אחורה: כי רק עשר שעות קודם עדיין הייתי, היינו, במצב הגרוע ביותר שנוכל לזכור: יושבים בסלון כמו אנטי-גיבורים אומללים באיזה סרט מד"ב אפוקליפטי ומחכים למטאור שעומד לפגוע בוודאות.
אתם יודעים שזה היה המצב.
את הילדים העברנו לישון בממ"ד, אבל הם קצת התקשו להירדם, אולי כי רק שעה קודם הסברנו להם – במלוא העדינות המתבקשת – ש… תשמעו, ילדים, לא צריך להיבהל, באמת, אבל יש טילים מאיראן בדרך אלינו. כן, הם כבר יצאו. זמן נחיתה משוער? אתם כבר תישנו אז, אבל אל תדאגו, אמא ואבא כאן כדי לא לעשות כלום בקשר לזה, כי אין להם מה.
אחר כך הילדים כבר פחות הצליחו להירדם.
הילד שאל למה אנחנו מוכרחים לחיות כאן. הילדה הייתה פשוט מבוהלת. היא בכתה או הייתה על סף בכי משך שעתיים, עד שנרדמה באפיסת-כוחות.
ואז ישבנו וחיכינו.
זה היה מורט-עצבים כמו שאתם זוכרים או מיהרתם לשכוח, וזה היה רגע של שפל ישראלי חדש: הרגע שבו היינו שוב, לכאורה, אזרחי מדינה ריבונית ששמטה כל אחיזה בריבונותה והפקירה הכל וכל אחד לנפשו, ואנשים השמיעו מילות פרידה מקבריות, אירוניות, סרקסטיות, ברשתות החברתיות, ואם למדנו משהו מה-7 באוקטובר – ולא למדנו יותר מדי – זה שאין לנו על מי לסמוך אלא על דודנו שבאמריקה, שבאמת צילצל אליי באחת בלילה לשאול מה איתנו.
מה מה. יושבים מחכים.
זה היה מצבנו באותן שעות, וכן, מערך ההגנה שלנו נערך, אבל לאף אחד לא היה עדיין מושג מה ואיך יצליח למנוע. וכשמספרים לך שכ-60 טון חומר נפץ מעופפים את דרכם אליך ברגע זה, התחושה היא של חידלון ופחד.
זה נגמר, כידוע, בניצחון (הגנתי) מוחלט, שיש איתו רק בעיה אחת קטנה: שזה לא נגמר. זה רחוק מלהיגמר. אנחנו הרי נגיב. איראן תגיב בחזרה. נגיב בחזרה-בחזרה. מדינות נוספות ייכנסו וייצאו. עזה תבער. הצפון יבער. יושגו רגיעות, ואז האש תתחדש. מלחמת איראן-עיראק נמשכה שמונה שנים. לפונדמנטליסטים במזרח התיכון, זמן וקורבנות-אדם הם רק נזק משני בדרך למה שחשוב להם באמת: אלוהים, משיחים, מקדשים, נקמות, חזונות מקראיים והזיות פרטיות – כל מה שטוען את חייהם במשמעות מפונטזת.
אלה לא חיים שפויים, סבירים או הגיוניים לבן-אדם שפוי, סביר והגיוני. אני לא אמור לקבל כמובן מאליו שילדיי – כמו כל ילד וילדה בישראל כיום – יהיו פוסט-טראומטיים להמשך חייהם. שיישבו במקלטים ובממ"דים או יימלטו מבוהלים, ואז יחנכו את ילדיהם לאותם חיים בדיוק, דור אחרי דור – דורות של טראומה, כאב ושכול מאב לבנו, מאם לבתה, מכיפור ללבנון, מלבנון ל-7 באוקטובר, מ-7 באוקטובר לתיכף נראה.
כי משהו בוודאות יבוא. ישראל לא תוכל להבליג. כלומר תוכל, ברור שתוכל, אבל על מי אנחנו עובדים; אף בייס, אף חבר קואליציה משיחי, אף פרשן צבאי או מדיני, אף ראש ממשלה שהפחד הגדול ביותר שלו הוא מערכת בחירות אחת נוספת – לא יאפשרו לזה לקרות.
והרי לא תהיה כאן שום הנהגה שתחרוט אי-פעם על דגלה ביטחון לצד חיים שפויים ומשעממים. אין לזה אלקטורט. הביקושים לשלום – אפילו לא תמורת משהו, אפילו בחינם – צנחו מזמן לאפס. מלחמת נצח – בכל החזיתות, כל הזמן – היא סגנון החיים המועדף כאן, ויותר מזה: היא כבר בדי.אן.איי הישראלי. רוב הישראלים, אפילו בהינתן בחירה, לא היו בוחרים אחרת. רובם ששים אליי קרב, אליי עימות, אליי מתכונת חירום, אליי אולפן פתוח, אליי סף-קטסטרופה שממנה, איך לא, ניחלץ שוב רק קצת פחות שפויים ממה שלא היינו גם קודם, אבל בתחושת ניצחון מקראי; כן, בעזרת השם, הוציאנו ממצרים, הכניסנו לעזה, ונאמר אמן. חיים על חרבנו – סליחה, על חרבם של אחרים – במקום שאין בו שום אופק אף פעם להוציא אסונות ומלחמות ומחנק מדיני, חברתי וכלכלי תמידי.
ואני יודע שאף אחד לא צריך להעביר ככה את חייו. אף אדם שהגיע לכאן לסיבוב חיים בודד לא אמור להקדיש את הסיבוב הזה כדי להיות חוליה שכל תכליתה להנחיל את מלחמת הנצח ושפיפות הקיום לחוליה הבאה. אין בזה תקווה, תקנה, טעם, ואני מבין שאלה דברי כפירה בלתי נסבלים – שלא לומר שפה זרה – מבחינת חלקים שלמים בציבור הישראלי, ומכאן בדיוק הייאוש שבמצב המתמשך הזה, מצב שחצי השנה האחרונה רק הפכה אקוטי מדכא בהרבה: לא יהיה טוב. לא במשמרת שלנו, לא בזו של ילדינו, לא אף פעם. זהו. קחו את בנכם אשר אהבתם אל הבקו"ם. זוהי ספרטה, לנצח ספרטה.

אופוריה

טוב, לא נשאר לה הרבה מקום אז נעשה את זה קצר: בוודאי שייתכן שאני אידיוט. ברור שאפשרי שמה שקורה עכשיו הוא בדיוק הדבר הזה שאפשר היה רק לקוות לו, שבו הציפור הישראלית מותחת ופורסת את מוטת כנפיה, ועשויה להעפיל, סוף סוף, למקום טוב יותר. למקום אמיתי תחת השמש.
לשלב שבו יוסרו – במחיר לחימה – האיומים המיידיים מגבולותיה, וישראלים יוכלו לגור בביטחה ולאורך זמן גם בעוטף עזה ובצפון הארץ, לגדל ילדים בשלווה ובאהבה, ולדעת שישראל לא רק חזקה ומרתיעה אלא גם נהנית, לראשונה, מבריתות אמיצות עם מדינות שכנות ופחות שכנות שהיו שם בשבילה בלילה המכונן מול איראן, וימשיכו להיות.
ייתכן שזה באמת שחר של יום חדש. לא של שלום, לא, אבל של סדר מזרח-תיכוני חדש; כזה שבו ישראל היא  אקסיומה שגם לאויביה אין טעם להתווכח איתה ושברור לכולם, מעל לכל ספק, שעדיף להניח לה לחיות את חייה בשקט.
ייתכן שהשקט ארוך השנים ממש כבר באופק, זה רק אני שלא מסוגל לראות אותו כי הוא מסנוור כל כך. ייתכן שהלוחות הטקטוניים זזים ברגע זה ממש ועומדים להסתדר טוב משהעזנו לקוות. זה יכול לקרות. אולי זה ממש בדרך לקרות. אולי.
זה פשוט אף פעם לא קרה.

(פורסם באפריל 2024)