"שמעת שירו לטראמפ באוזן?"
אני מתהפך לרגע לכיוונו של הבן שלי על המיטה במלון שלנו במנהטן – כן, זה הזמן בחייו של ג'וניור לעבור את קורס החובה "מבוא לניו יורק" בהנחיית אבא – ואומר לו: "מה? מאיפה הבאת את זה?!" והוא אומר: "כן, ראיתי עכשיו בוויינט".
גם אני רואה עכשיו בוויינט. מה אתם יודעים; ניסו להתנקש בחיי מי שניסה להתנקש בחיי אמריקה, ותיכף ינסה שוב.
"תדליק טלוויזיה, בוא נראה", אני אומר לו, והטלוויזיה במלון נפתחת על לוח המשדרים, שם מובטח במפורש שבפוקס, סי.בי.אס ואן.בי.סי משודרים כרגע שעשועונים ובייסבול. "הם לא מראים את זה", הילד אומר, ואני מגחך: "בטוח חתכו לחדשות. שים פוקס, נראה".
ואכן, אדום מדמם על גבי מסך מרצד, אנחנו צופים שוב ושוב בנשיא לשעבר ולשעתיד מתכופף מתחת לפודיום רגע אחרי שהמתנקש מסדר לו מחדש את הוואן-גוך, וככל שחולפות הדקות זורמים חומרים מצולמים נוספים, וכל הרשתות מסקרות את האירוע בדחיפות ובאותו אופן בדיוק: שדרן או שניים באולפן, שניים-שלושה כתבים בשטח, עדויות ראשונות של מי שהיו במקום בזמן אמיתי, ומדי פעם עולה לשידור איזה סנטור או מושל עם תגובתו המזועזעת, וכולם מחכים להודעתו של הנשיא ביידן. ואז – ללא עיכובים מיותרים, למעשה קצת לפני הזמן המיועד – מגיעה הודעתו הקצרה של ביידן. וזהו.
כלומר, לא זהו. זה נמשך ככה לאורך שעה-שעתיים, וככה בדיוק זה נמשך מאוחר יותר, במהדורות הערב והלילה. שום דבר נוסף – רק אולפן, שדרנים, כתבי שטח, קצת עדויות, קצת תגובות, זהו.
אני יודע, זה לא בסדר, זה חתיכת סיקור טלוויזיוני קונקרטי, מסודר, מאוזן, לפי הפרוטוקול – שלא לומר, במילים שגם שרי ליכוד מבינים, פחדני ודרדה'לה – ותרשו לי לפרט לכם, במלוא המקצוענות הישראלית שלי, מה לא היה בסיקור הזה:
לא היה אולפן פרשנים דחוף, היסטרי, עצום מימדים, שבו יושבים, פרושים ככנף של הפנטגון, מיטב הלשעברים הביטחוניים ומשמיעים את עמדותיהם החד-משמעיות-עד-שהבא-בתור-יגיד-אחרת, בשעה שהמגישה הראשית מלכסנת ראש בתנוחה פיזיותרפית מדאיגה הרומזת שהכדורים נגד כאבים הפסיקו להשפיע כבר לפני שנים.
לא היו כתב פוליטי בכיר ופרשן פוליטי בכיר שהלכו ביניהם מכות ופאנצ'ים בשאלה אם הנשיא לשעבר הוא קורבן של רדיפה מסוכנת או מתקרבן ורודף מסוכן בעצמו.
לא היו דמעות קושמרו, אגרסיות יחזקאלי, מכתמי וחידודי אברמוביץ', הדלפות ליאל, קונספירציות חסון, אסמסי סגל. לא היו פריצות מיוזעות לשידור של כתבים ולידם עדת ראייה שלידה שלושה מפגינים צורחים, שלידם לירן חולצה אפורה. לא היה דובר מד"א, לא היה מנהל ביה"ח שבו אושפז הנשיא לשעבר, לא היו רופאי אף-אוזן-גרון שבאו כדי לבשר, בוודאות חלקית, מה בדיוק יהיו ההשלכות הפתולוגיות על אוזנו של הנשיא. לא היה השר לביטחון לאומי שהגיע אלינו זה עתה לאולפן כדי לקרוא להבערת השטח. לא היה ביטול לוח המשדרים להמשך הערב. לא היה "ערב שקט שיהיו לכולנו, ואנחנו כמובן נעדכן אם יהיו התפתחויות".
לא; אלו היו משדרי חדשות ענייניים שדיווחו על מה שאירע בצורה נרחבת וחפה כמעט לחלוטין מרגשות, דעות, תחושות, השערות, פחדים ואגרסיות. לא היה בהם שום דבר גראפי או מעורר מחלוקת. אלה היו – ותאמינו לי, גם לי היה קשה עם זה, אני כבר מזמן לא רגיל לחדשות המוגשות בטמפרטורת החדר – משדרים שעשו ולא עשו שני דברים: הם לא ניפחו את השכל עד שלא יכולתי להכיל יותר את החרדה והעייפות, והם עשו חדשות.
זה הכל.
זה לא היה קשור בשום דרך, צורה, רמז אפילו, למה שהטלוויזיה בישראל התרגלה לשווק לכם כחדשות. אלה היו חדשות כמו שזכרתי, כלומר שכחתי, שאמורות ויכולות להיות. אלה היו החדשות כפי שהן מוגשות במקומות בעולם שבהם חדשות לא הפכו להיות – כמו שקרה להן במדיום המשודר בישראל – מדורת ההיסטריה של השבט.
אלה היו חדשות שרק הדגימו שהתקשורת המשודרת בישראל כבר לא באמת עושה חדשות; היא עושה את המוות. היא משתמשת במנדט שניתן לה – לסקר, ליידע, לחשוף, לפרש, להשכיל – כדי להלום, להבהיל, להבחיל, לפלג, לעבוד בשירות מדליפיה ופרנסיה הפוליטיים וכמעט לעולם לא להיות, בפשטות, עניינית.
החדשות המשודרות בישראל כבר מזמן לא מנסות להיות חדשות, אלא מצליחות להיות מופע הבידור המרכזי של אומה מכורה. זה בידור מבוסס הלם, חרדה, טראומה, אפוקליפסה-עכשיו או עוד מעט או שתי-פרסומות-וחזרנו.
אלה חדשות פאניקיסטיות – תמיד, לפני הכל, בשירות הבהלה והחרדה – שאילפו מדינה שלמה לחרדתיות כמצב קיומי נתון ומתמשך.
זה לא קרה ביום אחד, ולא קרה רק באשמת ערוצי הטלוויזיה – כן, יש לנו גם את עניין הקטן הזה עם מציאות ישראלית שלידה ניסיון התנקשות במועמד לנשיאות ייחשב ליום מעט עייף – אלא שמאז תקופת הפיגועים ההמוניים ורצח רבין, דרך אירועי ההתנתקות, הלוחמה, המלחמה, המגיפה, סבבי הבחירות וכל הסיוט הנורא של ה-7 באוקטובר ואחריו, ישראל הפכה למקום שבו החדשות המשודרות הן כמעט אף פעם לא קולם של ההיגיון הקר והעובדות הנתונות, אלא מערכת הגברה משוכללת לקולה של הפאניקה.
זה התחיל ממבזקי החצי הגל"ציים – כי אנחנו כבר לא יכולים גם חצי שעה בלי הזרקת החומר לווריד – וזה הגיע עד לאולפנים חסרי הפרופורציה, בזמן ובמרחב, בניצוח יונית וקושמרו, שנדמה שמסוגלים להכיל כמות אינסופית של משתתפים ולהימשך פרקי-זמן גיאולוגיים. את העבודה והענווה העיתונאיות הבסיסיות החליפו דעתנות, זחיחות ויומרה, שמקיפות ומטביעות את איי המצוינות הבודדים שעוד נותרו. עצם העובדה שאתם ואני יודעים בוודאות מהי עמדתו הפוליטית של כל כתב חדשות מוביל אומרת בעיקר שיותר משאנחנו צופים בחדשות, אנחנו צופים במופע מבוסס אמוציות. שיותר משאנחנו צופים במהדורה, אנחנו צופים בניסיון לתת נוק-אאוט לרשת החברתית הסמוכה.
העובדה היא שישראל – שהורגלה זה מכבר לחכות לגרוע מכל, ועם התרחשותו לעבור לחכות לגרוע ממנו – טובעת כיום בחדשות שאינן באמת חדשות, מהודעות ל"אזרחי ישראל" מטעם ראש הממשלה שבימים רגילים לא יחלום לשבת לראיון עיתונאי ממשי בישראל, ועד לעובדה שמדי יום בין אחת בצהריים לתשע בערב משדרים הערוצים המסחריים משדרי חדשות בלבד. התוצאה היא בהכרח ביצה מבעבעת שמטביעה אומה שלמה במדמנה תודעתית של חירום נצחי, תלות בדיווח הבא ודמעות לפחדים.
אני לא מציע להתנזר מחדשות משודרות. אני גם לא חושב שבאמת אפשר או מומלץ. אני רק מציע להפחית במינונים על בסיס אינדיבידואלי ובעיקר לדרוש מהחדשות שלכם להיות מה שהן אמורות להיות: דיווח, לא מופע, ואולי גם תזכורת לעובדה שישנם שם בחוץ חיים שבהם קורים דברים שאינם מחוללי פאניקה מיידיים, ושאפשר לזרוק מילה גם עליהם.
למשל תנוך של מועמד לנשיאות. למשל מה שקורה הקיץ במנהטן. שאלו אותי כיצד.

(פורסם ביולי 2024)