לא רחוק מהעיירה ג'ספר שברוקיז הקנדיים, אמא דובה חוצה כביש בהליכה מדודה. בעקבותיה, בדילוגים קלים יותר, מגיע הגור הקטן שלה. הם מסיימים לחצות, ואז נכנס לכביש בריצה גור נוסף.
לא, הוא לא יידרס, מה פתאום. המכוניות הספורות משני צידי הכביש ייעצרו, כמה נהגים יספיקו לצאת בחרישיות כדי לצלם, והדובון הנוסף מסיים לחצות את הכביש בביטחה.
נהר עוצמתי של מים נקיים גועש ממש בסמוך. מלמעלה מתנשאת טבעת מלכותית של הרים שפסגתם מושלגת ומעליהם שמי תכלת בוהקים מרוצפים עננים לבנים. המראה כולו לקוח מתוך איזו אגדה על עולם מושלם של טבע ואדם שחי לצידו ב-15 מעלות צלזיוס בדיוק. כבר שבוע שזה, מבחינתי, העולם.
אבל בו-זמנית אני יודע שזה לא. לא העולם שלי. כי במרחק כמה אלפי מיילים רבים מכאן – או כמה סנטימטרים אם אני פותח ynet, ואני פותח יותר מדי – מתחולל גיהנום מלחמתי מדמם ב-38 מעלות צלזיוס, אומה סופרת מתים, פצועים, חטופים, מפונים, לא יודעת את נפשה מרוב יגון, האנשים אוחזים זה בגרונו של זה בערוצי הטלוויזיה וברשתות החברתיות, ומנהיגים מוגי-לב עושים כל שביכולתם כדי להמשיך בקטסטרופה למען הישרדותם. השמיים תמיד נמוכים ומזוהמים.
זה המקום שאני קורא לו בית.
אבל אני רחוק מהבית עכשיו. אני חופשי. כבר שבוע שאני מסתובב ברוקיז הקנדיים ובבריטיש קולומביה. החיים כאן הם נהר זורם, הכל צלול; האוויר, המים, היער, בני האדם. כולם נעימים זה לזה, נדמה שכולם אסירי-תודה על עצם היכולת להיות כאן עכשיו מול אגמי טורקיז, מפלים, נהרות אינסופיים.
אלה חיים שהם ההיפך הגמור, המוחלט, המתימטי, מהחיים בישראל.
זה שלום מול מלחמה. זו הרמוניה מול כאוס. זו קרירות שמשית מול גיהנום לוהט.
אלה חיים שהם, כנראה, בדיוק מה שאלוהים התכוון, לפחות בשלב התכנון. זו ארץ האלוהים; אולי לא הארץ המובטחת, אבל הארץ המקיימת. אלוהים, בבירור, עשה רילוקיישן כבר מזמן. רוחו וחסדו שורים כאן.
ותוך כדי מסע, אני נזכר מה טוב באמריקה; כל מה שאילפתי את עצמי לחשוב שרע באמריקה.
ההוגנות הצרכנית הבסיסית. הנוחות הבנויה במדויק למימדי אדם מפונק. המנות הגדולות מדי. נהרות הקפה פילטר הזול. צלעות הברביקיו הגדולות, ההמבורגרים השמנים, כנפי העוף העסיסיות ברוטב דבש וחרדל שמנוני, בירת ה-IPA המקצועית. הטעמים בסיסיים, מובהקים, עזים. נדמה כאילו כל הרדיפה שלנו, כל השנים, אחרי עידון אירופאי, מטבח עילי, קפה איטלקי מדויק, קינוח מיופייף, היו קשקוש. מה אני צריך בחיים יותר מהמטבח האמריקאי השופע, נטול הניואנסים ובלבולי המוח. מה אני צריך יותר מארץ גדולה שהכל בה אפשרי, הגיוני, מה שהובטח.
מקום שבו יש תמיד מרחב מחייה. ויש תמיד מספיק נחלים ויערות ומסלולים לכולם. ויש אוויר. ואין צורך להידחף, לרוץ, ללחוץ, להילחם.
מכאן – כמו מהרבה חו"לים, אני משוכנע – ישראל נראית כמו מקום אבוד והזוי. עוד שריפות ביישובים בגולן, הרוג בפיגוע שחיסל את המחבל לפני שקרס, פינוי אלים של מאחז בבנימין; מה יש לכם אנשים? למה ישראל נראית מרחוק כמו כמו גולה עכורה של רוע מרוכז? למה שנאה רצה לכולנו בוורידים והולמת ברקות, עד שכל שהייה של כמה ימים בחוץ נחווית כמו ניקוי רעלים טוטאלי?
כן, אני יודע מה תגידו; קדימה, לך, תעזוב, לעזור לך לארוז? ואני יודע מה אחרים יגידו: שלכל מקום שאליו תלך, שם תהיה, כלומר שבכל מקום נישאר אותם ישראלים מסובכים, מסוכסכים, נוירוטים, רדופים, פוליטיים, שונאים – לא חשוב איפה בעולם יניחו אותנו.
ויודעים מה? אני כבר לא בטוח. שבוע פה, ואני לא בדיוק אני; ההצצות ב-ynet פוחתות, וכל העסק הישראלי נראה מכאן כמו טירוף המתרחש ביקום אחר, מרוחק, עולה בלהבות, אי שם באחת מאותן מדינות אומללות שמתעקשות להמשיך להילחם, לדמם, למות, לעבור טרגדיות אכזריות ולנהל יומיום שכולו סכסוך, גם כשהאלטרנטיבה לחיים שפויים – וגם הטכנולוגיה לזה – כבר מזמן קיימות.
כמובן, יש מצב שההיקסמות שלי היא בולשיט.
כי אין לי מושג מה זה באמת אומר, לחיות בעיירה קנדית כמו ג'ספר, או אפילו בעיירה גדולה יותר כמו באנף, או אפילו בעיר גדולה כמו טורונטו. בטח הילדים שם מסובכים בדרכים אחרות. אבל הנה מה שאני יודע; שבגיל חמש הם לא יצטרכו לרוץ לשום ממ"ד, בגיל 12 הם לא יצטרכו להעריץ או לתעב ראש ממשלה, ושבגיל 18 הם לא יתגייסו לשום צבא. לא, הם כנראה יעשו את מה שרובם כאן עושים; טיולים, טיפוסי הרים, ראפטינג, סקי, אופניים. הם יילכו לקולג', ישתו יותר מדי, יעשו שטויות, ייצאו מזה, יהפכו ברובם לאנשים.
החיים שלהם יהיו שזורים בטבע הזה, בטוב האפשרי, ברע ההכרחי, באפשרויות ששמיים גבוהים וארץ גדולה פותחים. החיים שלהם לא ייטענו מגיל צעיר בטינה וציניות, וגם לא במחויבות לאלפיים שנות ולהיותם חוליה מחייבת באיזו שרשרת דורות שמאלצת אותם, עוד בטרם נולדו, לרתום לטובתה את חייהם החד-פעמים. לא; החיים שלהם יהיו מה שחיים נועדו כנראה להיות: אירוע אקראי ומופלא שיש ואפשר למצות עד תום.
וכן, אני שומע אתכם; אבל איפה משמעות החיים. ומה הטעם בחיים שבהם אתה לא חלק ממשהו גדול או חשוב יותר, מאיזה חזון, מאיזו מורשת, מאיזה… נו, הדבר הזה שישראל מייצגת כרגע? אה, כן. אש ותמרות עשן, חום אימים, מוות. לא הייתם מתחלפים איתם.
אבל אתם חושדים – לאחרונה יותר מבעבר – שאולי דווקא כן. אולי חיים – כל חיים – לא מוכרחים להיות סכסוך אינסופי מהעריסה עד הקבר.
אולי קנדה היא הפתרון. אולי מקום אמריקאי רגוע. אולי היאחזות קטנה על החוף המבודד והפסטורלי ביותר בבריטיש קולומביה, כמו הבקתות מול ההרים המושלגים שהקים לעצמו ולמשפחתו דורון אראל, הישראלי הראשון שכבש את האוורסט ומנהל כיום את המקום הזה, נאק-טסלי, שבו אני חווה את השקט והרוגע המזוקקים ביותר שחוויתי.
אבל כעבור כמה ימים, כשהשמש הנעימה ביותר בעולם מחממת אותי ואת האגם הקר שאפשר לשתות ממימיו, אני מוצא את עצמי מתגעגע כנגד רצוני. לא לישראל, מדינת, אלא לבית. הביתה. לכתובת הספציפית, לאנשים, לקירות, למקומות. פול סיימון כתב על ארצו השסועה בימי ניקסון: "הרבה פעמים טעיתי, והרבה פעמים הייתי מבולבל/ הרבה פעמים ננטשתי, וגם נוצלתי כמקובל/ אבל אני בסדר, אני בסדר/ פשוט מותש עד עצמותיי/ עדיין, אני לא מצפה להיות בהיר וזורם/ רחוק כל כך מהבית, רחוק כל כך מהבית" ("אמריקן טיון").
ואני יודע שהבית בוער. ושאני אנחת מכאן היישר לתוך הבעירה. ושכל מה שהורגלתי לראות בו בית אולי עדיין שם פיזית, אבל הולך ומיטשטש לתוך עשן בצורת סימן שאלה. ואני יודע שאני צריך לחזור. חייב לחזור. רוצה הביתה. רוצה וצריך שהבית ימשיך להיות בית.

(פורסם ביולי 2024)