בשבועות האחרונים שמתי לב לתופעה גופנית מוזרה אצלי: הרגל שלי מסרבת ללחוץ על הגז במכונית, והיד מסרבת להישלח להגה, כששיירת מאובטחת נוספת של איזה אח"מ פוליטי מגיעה מאחוריי ברמזור ומהבהבת באורות כחולים-אדומים ודורשת שאפנה לה גישה ואתן לה לעבור.
לא מסוגל.
טוב, בסדר: לא רוצה. טוב, עליתם עליי: לא מוכן. ובשתי מילים: שיקפצו לי.
שיחכו ברמזור כמו כולם. שיסעו בכביש כמו כולם. שיעמדו בפקקים כמו כולם. לא כי הם כמו כולם; הם לא. הם גרועים בהרבה.
אתם בטח מכירים את השיירות האלה: הן מורכבות משתיים-שלוש טויוטות לנדקרוזר שחורות, ובאמצע מוטלת כלוייתן איזה אאודי שחורה, כהת-חלונות, אדנותית, שבתוכה יושב בוודאות אחד הבכירים שאחראים ישירות או בעקיפין למחדל 7 באוקטובר, ל-134 חטופים שעדיין יושבים בשבי, ולעובדה שישראל היא עכשיו צל חיוור, מוכה ומסוכסך של עצמה.
האיש או האישה האלה שבמכונית – אולי נתניהו, אולי גנץ, אולי גלנט, אולי בן-גביר, אולי סמוטריץ', אולי אפילו אמסלם או שרת החדשנות המדע והטכנולוגיה (לשעבר המודיעין!) גילה גמליאל – דוהרים בשיירת האח"מים שלהם במהירות-שיא. הם חייבים, דחוף, שאני אזיז את המכונית שלי ואפנה להם מסלול. ממהרים נורא. חירום, אל תשאלו. מה קרה, מלחמה? לא, כנראה תיכף נכנסת שבת. וחייבים להגיע הביתה. ושהחטופים יחכו למוצ"ש.
כי בשביל החטופים, כזכור, יש זמן. אין לחץ. בסך הכל עוד מוות מרעב או ממצב רפואי, עוד אונס, עוד התעללות.. שידברו איתנו, אבל לא בשבת.
לכן לא דחוף לי בכלל להזיז את הרכב שלי כשהלנדקרוזרים מתחילם להבהב מאחוריי. מה יש? כולנו יודעים שהם לא באמת ממהרים. אם היו ממהרים, לא היו דוחים את המשך העבודה על שחרור החטופים משישי לראשון. לא; הם היו יושבים במשרדים שלהם 24/7 ולא זזים עד שלכל הפחות היו מדברים אישית עם כל אחת ממשפחות החטופים ומדווחים לה על המאמצים שנעשים ברגע זה לשחרור יקיריה.
אבל הם לא ממהרים לעשות את זה. הם לא ממהרים לשום מקום.
למה, מירי רגב ממהרת לאנשהו? טיול התענוגות הבא שלה – וייאטנם הפעם, יש הרבה מה ללמוד מווייטנאם בנושא תחבורה, הם אלופי העולם בהעמסת משפחות שלמות על טוסטוס – מתוכנן רק לסוף החודש. אז מבחינתי יש למירי מספיק זמן לשבת בפקק.
ובצלאל סמוטריץ', הוא ממהר לאיפשהו? משהו דחוף לו? הרי רק השבוע הוא אמר שאין שום דחיפות בסבב המינויים הנחוץ בצה"ל, כי "המטכ"ל הזה, שנכשל טוטאלית ב-7 באוקטובר והביא עלינו את אחד האסונות הגדולים בתולדות המדינה… הוא לא ימנה את המפקדים של התיקון. אין אמון בדבר הזה".
ברור. צריך שסמוטריץ' – בנאדם שהבנתו הצה"לית מתבססת על 1.4 שנות שירות, שקבע ש"החמאס הוא נכס עבורנו" ושהאמון הציבורי הנוכחי בו לא עובר את אחוז החסימה – הוא שיהיה אחראי לתיקון וימנה מינויים.
ומה עם נתניהו, הוא ממהר? חמישה חודשי מלחמה – ובקושי התחלנו מבחינתו – והחטופים עוד בשבי, ובחירות רק עוד שנתיים וחצי, והקואליציה רק גדלה, באמת שאין לו מה למהר לשום מקום. להיפך. להרוויח זמן, זו המשימה הקדושה שלו.
אז בבקשה, שירוויח זמן גם בפקק.
מבחינתי שכל האנשים האלה יישארו במקומם בדיוק כפי שהם מתעקשים להישאר בו אחרי ה-7 באוקטובר, מבלי לקחת או להציע גרם אחריות או איכפתיות, תוך שהם עוסקים בהצלת דבר אחד בלבד: התחת שלהם. התחת שיושב ברגע זה על מושב מרופד ומחומם בשיירת האח"מים.
ואני יכול להמשיך ולמנות אותם, אבל אתם מבינים לאן אני הולך עם זה; לעובדה שאני לא זז ממקומי עבורם – ושאם יכריחו אותי לזוז, די בטוח שאני ארים אצבע משולשת לעבר החלונות הכהים ברכב שלהם, מבלי לדעת בכלל מי קהל היעד הספציפי של האצבע, אבל מבחינתי כולם הרוויחו אותה. כי התסכול הארור הולך ומחרפן אותי.
התסכול שבלדעת בוודאות שהאנשים הגרועים ביותר בתולדות – הייתי אומר העם היהודי, אבל בכל זאת היו גם קין, משה קצב וניסים ואטורי – הם שמובילים אותנו, מטעם עצמם, גם אחרי קו פרשת המוות של ה-7 באוקטובר, ולא מגלים אפילו מראית עין של חרטה, רגישות, מחשבה שנייה או מודעות; לא, הם פשוט חושבים שהם ימשיכו אותו דבר בדיוק, עם דריסת נורמות כמשלח-יד, כסף למקורבים, פרסים למי שאיננו אייל ולדמן אבל הוא רב שקורא לירידה מהארץ, ונדמה לי שגם הרפורמה המשפטית שלכם חזרה – תבררו אצל רוטמן, הוא עסוק בזה מעל הראש.
זה קרקס הפרעושים של כל שנותיו האחרונות של נתניהו – מי שהעביר את הפוליטיקה הישראלית מסדרי גודל של דמויות כמו פרופ' אמנון רובינשטיין ויובל נאמן לדמויות כמו טלי גוטליב ומאי גולן – והדבר הזה, בשילוב מה שנראה כמו התייחסות ל-7 באוקטובר כאל, לכל היותר, מכה קלה בכנף, מתסכל אותי ברמה שלא הכרתי. מוריד אותי מהפסים.
אולי זה כי אין לי אפילו איך לאוורר את התסכול; אני מוזמן לתרום למימון שלטי "אתה הראש, אתה אשם" של "לוחמי כיפור 73'" – שהקמפיין שלהם קורא לי לתרום כי זה מוציא מדעתו את נתניהו – אבל הקריאה הזו רק מזכירה לי את קריאתו של דודי אמסלם ערב הבחירות המוניציפליות, להצביע לליכוד כדי להוציא מדעתם את רביב דרוקר ואמנון אמברמוביץ'. וכשהטיעון הוא "זה יחרפן את הצד השני", זה אומר בעיקר שנגמרו הטיעונים.
והשלטים האלה, אומרים, ממילא רק מחזקים את נתניהו בקרב האנשים שנתניהו לא ייחלש אצלם לעולם. וגם לצאת להפגין, אומרים לי, בעצם רק מחזק את הממשלה באיזו דרך משונה שבה כל מחאה או ביקורת נתפסים כמחלישים את הכולנו-יחד, ונתניהו רק מרוויח מזה.
זה מין מילכוד שאין דרך להיחלץ ממנו: התנגדות לממשלה רק תורמת לה. תמיכה בממשלה רק תורמת לה. את משפחות החטופים מאלצים להתחנן ולהתרפס לנתניהו; את כל השאר מאלצים רק לפנות נתיב בכביש כשהשיירה האח"מית עוברת, ומצידם שכולם ינבחו.
זה התסכול הזה שמביא אותי לכתוב לבועז ביסמוט "תתפטר" בטוויטר, למרות שברור לי שאיש הסושיאל שלו לא יתרשם מזה במיוחד; זה תסכול שעוד יביא אותי – השבוע זה כמעט קרה – להתחיל לצעוק על הטלוויזיה מול איזה אייטם אצל עודד בן-עמי, כי רבאק, בגילי זה כבר לגיטימי (לצעוק על הטלוויזיה. וגם לראות עודד בן-עמי).
זה תסכול שמכרסם מבפנים, אין לו מוצא, ואני יודע שהוא מוביל אותי, בהכרח, לייאוש ולהשלמה שקטה – בדיוק מה שמשטרים זדוניים, מנוולים והרסניים ביקשו והצליחו להשיג לעצמם לאורך כל ההיסטוריה.
אבל בינתיים אני מצליח להחזיק את הראש מעל הייאוש, ולמצוא פתחי איוורור מזדמנים לתסכול. מחאות אזרחיות קטנות. קדימה, שיירת אח"מים כהת-זגוגיות, רק נסו אותי. צפרו עד מחר, תראו אם אני זז.

(פורסם במרץ 2024)