"אתם של ישראל?", קראה הילדה המבוהלת בת השש רומי סוויסה כשהיא מצונפת במושב האחורי של הרכב המשפחתי עם אחותה הקטנה ליה בת השלוש, וגופת אמן מוטלת במושב הקדמי, ב-7 באוקטובר."אתם של ישראל?" היא צרחה בייאוש כשדלת הרכב שבו הסתתרה עם אחותה נפתחה בתנופה על ידי יאיר מאיר-אבינועם, סוהר שחלף שם בריצה, תחת אש מחבלי החמאס,…

מתי בעצם היה היום שבו רועי התחיל להרגיש שכבר לא יהיה פה טוב?הוא לא בטוח שהוא זוכר. הוא דווקא הסתדר לא רע, רועי, הוא ראש צוות בחברה, המשכנתא אומנם לעוד עשרים שנה אבל לא חונקת, הדירה סבבה, יהונתן ואלמה עדיין מתבגרים אבל תיכף כבר לא יצטרכו אותו כמעט בכלל,  בקיץ הוא ייסע עם נועה לצפון…

לא רציתי להגיד שום דבר בנושא מאז תחילת המלחמה – בעיקר כי כל כך הרבה אנשים כבר אמרו, התפכחו, היכו על חטאים שלא חטאו, חזרו בתשובות לשאלות שאף אחד לא שאל, גילו את יהדותם, את ימניותם, את זכאותם לנשק אישי, את צדיקותו של הרב כהנא – אבל אולי הגיע גם זמני:כן, אני יהודי. וישראלי. לפני…

היד כואבת לי כבר חודש וחצי. אולי זו התעלה הקרפלית, אולי סואץ. מה אני יודע. בהתחלה אמרו שהרופא במילואים. אחר כך הוא חזר ממילואים אבל לא היו תורים. אחר כך כבר כאבה לי היד מכדי להקליד בלי הפסקה באפליקציה של מכבי אז ויתרתי.אני לא יודע איך זה ייגמר; אולי היא תנשור, אולי אני אנשור קודם….

נשים "אתה לא מבין, אבל נשים לוקחות את הדבר הזה אפילו יותר קשה", אהובתי אומרת לי השבוע באיזה רגע נוסף שבו כל גופה כמו מתכווץ פנימה, ואני מזהה בקלות את סימני החרדה הנדירים שלה, שאומרים משהו כמו: הכל גדול עליי כרגע, קח פיקוד במקומי לחמש הדקות הבאות, תיכף אשוב. הדבר הזה קורה מדי פעם –…

הפחד הבא הפחד הבא – אחרי הנוכחי, אחרי עצם המלחמה – הוא שכלום לא ישתנה. קרוב לכלום.שנה מהיום, שנה וחצי מהיום, מלקקים פצעים, ראש באדמה, הורים ובנים באדמה, נתניהו וממשלתו נאחזים בכסאותיהם ובדף מסרים אחיד – הוא לא ידע, הוא לא שמע, הוא הציל את ישראל, אין בלתו – ובקפלן מתגודדת מחאה של עשרות או…

לפני הכל אני נטרף ממחשבות על הילדים החטופים בעזה. מכל הדברים הארורים שהמלחמה הזו המיטה, מכל מראות הזוועה, מכל סיפורי התופת בממ"דים, מכל המספרים הבלתי נתפסים – המוח ננעל, כמו רולטה היפראקטיבית שנעצרת לבסוף על מספר בודד, רק על דבר אחד:ילדים חטופים בעזה.ילדים ישראלים, תינוקות ישראליים, שגם הבוקר התעוררו – אם בכלל ישנו – לתוך…

לקום בבוקר למלחמה. להגיד לעצמך: פאק, מלחמה. המלחמה הארורה. זה עוד קורה. מלחמה שם בחוץ, ואני פה במיטה. עוד יום חסר תוחלת עומד בפניי. העסק שלי סגור, או רק חצי פעיל. העבודה נדחתה, או על הולד. חיים שלמים על הולד. עוד יום של מדינה במלחמה, ואני במלחמה עם עצמי.לחשוב לעצמך: זה כמו בקורונה, אבל גרוע…

הילד שלי נועל את דלת הבית. אחריה הוא נועל את כל דלתות המרפסת. ואז הוא מגיף את התריסים. אנחנו גרים ברמת אביב – כנראה המקום הכי פחות רלווטי בישראל השבוע.זו קומת קרקע, הקומה שלנו, וגם בימים רגילים אין כאן יותר מדי אור, אבל עכשיו, כשהכל מוגף, משתררת חשיכה די גמורה. אני שונא את זה, אבל…

זה מוצאי שבת סטנדרטי. חברים קרובים מסמסים שהם לא יגיעו היום. נשבר להם. או שהתייאשו. או שהם אוגרים כוחות. שנלך הפעם בלעדיהם."גם אני התייאשתי", אני אומר לה בתקווה לקבל איזה פטור.אין פטור. "חייבים ללכת היום", היא פוסקת. כל שבוע היא פוסקת שחייבים.ברור שחייבים. דווקא היינו מרשים לעצמנו להבריז, אבל בדיוק השבוע המחאה מתה, ואיך היא…