האמת היא שתכננתי לכתוב משהו בשם "דברים שהפסדנו לקורונה". זו הייתה אמורה להיות רשימה יפה ומשכנעת של דברים שהלכו לנו לאיבוד בקורונה, וזה נשמע כמו רעיון כל כך טוב עד שלא יכולתי להתאפק ואמרתי לעצמי: יאללה, שפוך עכשיו כמה כאלה, בוא תתחיל לגבש את הרשימה.
התיישבתי מייד, והנה הרשימה שיצאה לי: 1. הילדים. הפסדנו את הילדים לקורונה. 2. אה… מה עוד הפסדנו? כלומר, אין בכלל ספק שהילדים הם ההפסד הגדול ביותר שהפסדנו לקורונה מבין, הייתי אומר, שני הדברים שפירטתי ברשימה עד עכשיו. 3. אני די בטוח שיש דבר שלישי, תיכף אני אחשוב עליו. אבל הילדים.
הפסדנו את הילדים לקורונה. זה לא מצחיק, בעיקר כי אין לי מושג מה הקורונה מתכוונת לעשות איתם ועד כמה הסטייה ממסלול חייהם דרמטית. כולנו מסתובבים עכשיו בבית כמו באי הילדים האבודים; הילדים לידנו, סביבנו, בחדרים השונים, אבל הם לא באמת איתנו. הם כבר רחוקים מכאן. אין לי מושג איפה בדיוק, ואני מניח שבדיוק כמוכם, אני רק מקבל, במשלוח, סימפטומים מקריים ממצבם; כשהם מתפרצים. כשהם נואשים. כשהם צועקים ושונאים בלי סיבה או יכולת להסביר. כשהם מתמלאים במיאוס עצמי מבלי שיבינו מה עובר עליהם.
כשהילדה נשכבת לנו על המיטה ולא רוצה יותר לעשות כלום או לשמוע מכלום. משהו כואב לה – זה משתנה מדקה לדקה ונע בין הבטן לגרון לרגל. היא צורחת על כל מי שמתקרב או מציע משהו. חצי שעה מאוחר יותר היא תבכה בלי סיבה. אחר כך תסכים לבוא לאכול משהו.
או כשהילד מגיח מהמחשב שלו, זועף, עוין, ואחרי כמה התפתלויות וצעקות הוא יגיד פשוט "כבר נמאס לי מהמחשב, נמאס לי מהכל", ואז – כמה דקות מאוחר יותר, אולי אחרי טיול רגלי עם הכלבה בחוץ שהכרחתי אותו לקחת – הוא יחזור למחשב.
זה מגוחך כמעט, המציאות שבה אנחנו מניחים להם לשקוע, בעיקר כי אין לנו שום מציאות אחרת להציע להם. הייתי רוצה לייפות את זה, להוריד קצת, אבל אם אני מסתכל לעצמי בעיניים – ובשעון – אני יודע שהילד שלי במחשב לפחות שבע-שמונה שעות ביום.
לעזאזל.
איך זה קרה? איך זה בעצם הידרדר מאז ימי ה"שעה וחצי ביום" ו"אני סופר לך" ו"אני אספור לעצמי" – לשמונה שעות? איך הפכתי את הילד שלי מהמקבילה למישהו שמעשן משהו באירוע חברתי מדי פעם למכור לקריסטל-מת'?
כי ברוב שעות היום – אחרי הזום הכיתתי, שבו הוא ואנחנו מעמידים פנים שהוא ממש לומד – הילד ממשיך למיינקראפט, יוטיוב, פורטנייט, דיסקורד, ואני מניח שלעוד כמה מקומות שאני יודע עליהם פחות. לא פורנו, נדמה לי שעדיין לא. אבל גם יוטיוברים שצורחים "וואט דה פאק" ו"בן-זונה" מקוממים את החנה בבלי הפנימית שלי; למה האנשים האלה הם גיבורי המסך של הילד שלי? איפה סטיב אוסטין וספורט-בילי ואמא של יוני משכונת חיים? ובעיקר: איפה אני?
אני מובס. לא כי בחרתי בזה; כי המגיפה קשרה את ידיי ורגליי ותחבה לי סמרטוט לפה. יכולתי, אני מניח, להמשיך לקצוב לו זמנים, להגביל, להוריד את השאלטר בכוח. יכולתי לעזוב את העבודה שלי ולעבור להיות אומנת – או אומן – במשרה מלאה. אבל במצב הנוכחי אין לי שום דבר טוב יותר להציע לו. וכל הצעה שלי – מהטובות ביותר ("בוא נשחק משהו") ועד המעולות ("בוא נלך להביא גלידה") – תעביר לו בדיוק עשרים דקות מתוך אוקיינוס יומי של 14 שעות ערות, שבהן אין לו שום מסגרת ללכת אליה, מקומות להתאסף בהם, ובפעם האחת שהלך לשחק כדורסל עם חברים הגיעה ניידת וכרזה להם להתפזר. אני מניח שהשוטרים בדיוק סיימו את העבודה בפיזור הלוויית ראש הישיבה בירושלים ונשאר להם קצת זמן עד סוף המשמרת.
אני יודע שרק המסכים נותרו שם בשבילם כמעבירי-זמן סיטונאיים. זו, אני מניח, הסיבה שהילדה מתעוררת בבוקר וניגשת מייד לאייפד. פעם עוד אסרנו עליה. "לא מתחילים את היום במסך", היינו משננים. עכשיו אנחנו רק מקווים שתקום בטוב. שתסחוב יום חסר תכלית נוסף. שתצא מזה – יום אחד, כשנצא מזה – לא לחלוטין מקולקלת.
הילדים מקבלים שלוש ארוחות ביום ושני טיולים בחצר – בגדול מדובר ברוטינת שב"ס סטנדרטית. רוב הזמן הם בכלל לא רוצים לצאת מהבית; משהו שם בחוץ נתפס להם כמאיים. בינתיים אנחנו מצליחים לשמר אותם במצב רקוב למחצה בלבד; הם לא ניתקו מגע לחלוטין, לא הודיעו שהם לא מתכוונים לחזור לבי"ס גם כשבי"ס יחזור (ילדה מתבגרת של חברה כבר הודיעה לה שהיא, מבחינתה, נשרה), לא מתחזים לגיל ההסכמה על-פי אייל גולן. הם עדיין, למיטב הבנתי, ילדים טובים. הם רק נשרטו.
הם נפגעי קורונה קצרי או ארוכי טווח, עוד נדע. הם נפגעי ממשלת ישראל, שהעדיפה לפתוח את מערכת החינוך באופן חלקי לכ-35 יום בלבד מאז ספטמבר, בזמן שכמעט כל מדינות המערב קיימו לימודים לאורך כל השנה. בכל מדינות ה-OECD – כולל אלו שסגרו לאחרונה בתי ספר – למדו השנה יותר מ-100 יום. בשוויץ, ספרד, צרפת, פינלד, איסלנד, אוסטרליה, ניו זילנד, יפן וסין התקיימו לימודים מלאים לכל אורך שנת הלימודים, כולל בגנים. ישראל מככבת במקום האחרון בדירוג מדינות המערב במספר ימי הלימודים מאז ספטמבר, כי ממשלת ישראל – שסיימה להפקיר כלכלית את דור בני העשרים-ומשהו, הגיעה בסיוע הקורונה להפקרת דור הילדים, והולך לה לא רע בכלל. הילדים נראים אבודים וחסרי אוריינטציה, מוטיבציה, אופק ממשי. במרץ – לרגל הבחירות – אני מניח שיוכרז כאן ש"חזרנו לחיים". אני מניח שנסתכל לכל הכיוונים, רק כדי לגלות שלא כל הילדים חזרו איתנו.
וכשייגמרו הבחירות אולי תוקם כאן ממשלה שיהיה לה איכפת מחיי ילדים. או שתוקם כאן עוד ממשלה שיהיה לה איכפת מחייו (הפוליטיים) של איש מבוגר אחד.

(פורסם בפברואר 2021)