טור זה מוגש לכם בחסות מערכת חינוך שכבר אינה קיימת.
טור זה נכתב על ידי אדם שלמד לכתוב כי למישהו היה דחוף ללמד אותו, לזהות את יכולת הכתיבה הבסיסית שלו, לעודד אותו, לתגמל, לתת לו להרגיש שכתיבה טובה היא הישג.
טור זה נכתב מכיוון שמרגע שלמדתי לכתוב בכיתה א' והמשכתי עם זה מיוזמתי, אנשים – והורים, ומורים, ומנהלים ומחנכות – ראו ערך בכתיבה ונתנו לה, ולי, מקום ותשומת-לב.
טור זה נכתב מכיוון שהספקתי להיות מנוי ל"הארץ שלנו" (תודה על כל העצות, אסתר קל) ו"מעריב לנוער" (תודה על כל האשליות, איטו אבירם), והספקתי לכתוב כמה מאות חיבורים, והצלחתי ללכת למגמה הומאנית ולחמש יחידות בספרות מבלי ששר החינוך שלי יקרא לי לוזר.
טור זה לא ייכתב בעתיד – לא על ידי אף ילד שיושב כרגע בכיתות של נפתלי בנט ומאולף להביע את עצמו – ברגש – באמצעות משוואות עם שני נעלמים, טריגונומטריה במישור ושליטה בפרשת השבוע.
הילד הזה לא יהיה אני.
הוא לא יכתוב.
הוא יתקתק לאורך חייו הבוגרים אלפי מילים – וגם שברי מילים, הברות, אמוטיקונים ושגיאות כתיב – בטלפון הנייד שלו, ברשת החברתית שלו, בטוקבק הדחוף שלו, ולא יהיה לו מושג איך לכתוב.
כשיכריחו אותו לכתוב – נניח ברכת יום הולדת, או הצעת נישואין או דברי פרידה למישהו במשרד – הוא ידחה את זה לרגע האחרון, ואז יסתכל על הדף הריק כמו שאני מסתכל על תא טייס; בלי שמץ של מושג מאיפה להתחיל.
אם בכל זאת יכריחו אותו לכתוב, הוא ייתקל במחסום הכתיבה הגדול והנפוץ ביותר בישראל:
מחסום ארז. או נועם. או מיטל. או נועה. או – השלימו כאן את שמו של כל ילד שהפקדתם בשנים האחרונות במערכת החינוך הממלכתית וקיבלתם בחזרה עם הצטיינות יחסית במקצועות הריאליים וכשלון לגמרי לא יחסי בעברית, ובקיצור: הילד שגמר חמישה יחידות מתמטיקה.
זו לא אשמת הילדים. זו אשמת מערכת חינוך שהביאה אותם למקום שבו הם הופכים לאנאלפביתים במסווה: לכאורה יודעים את האל"ף-בי"ת. לכאורה מסוגלים לכתוב, לקרוא, להתנסח. אבל רק תנו להם לנסות, ותבינו שהאורות אולי דולקים, אבל אין אף אחד בבית. הם יתקשו להתמודד מול דף ריק או דקה שבה יתבקשו לדבר על נושא כלשהו ברצף.
בשבוע שעבר פורסם כי הציונים הנמוכים ביותר בבגרויות בכל הארץ הם במקצועות הספרות וההבעה. מה זה צריך להביע? אולי שהכתיבה – והתאומה הלא-סיאמית שלה, הקריאה – הגיעו בישראל לתחתית סולם העדיפויות הלאומי. עם הספר – שלא לומר ארבע-במאה – הפך לעם הפוסט, הטוקבק והסטטוס. זה לא רע; לפחות אנחנו כותבים – גם אם זה יותר סוג של נוהמים, פולטים ומקיאים – אבל בואו נישאר צמודים לעובדות כפי שפורסמו: מתברר שכיתות שלמות – כולל כאלה שמגיעות לממוצע 90 בשאר המקצועות – כותבות את רוב הבחינות בשגיאות כתיב ועם בעיות תחביר קשות. והמקצועות המבוססים על שפה – כולל תנ"ך, היסטוריה ואזרחות – הם אלו שממוצע הציונים בהם הוא הנמוך ביותר.
למה אני לא מופתע? למה אתם לא?
כי זה בכל מקום סביבנו עכשיו. כי שגיאות כתיב ותחביר מופיעות גם במסמכים ממשלתיים רשמיים, במודעות, בקריינות חדשות. וכי אנחנו יודעים שאף אחד כבר לא באמת מלמד ילדים ישראלים לכתוב או מנסה להראות להם את היופי, הכוח, המשמעות והפורקן שבכתיבה. את היכולת שבמילה. את העוצמה הפיזית כמעט שבניסוח נכון. את הסיכוי לנצח באמצעות מילים.
ואף אחד לא מגלה להם שכתיבה והתנסחות עומדים להיות חשובים בחייהם לא פחות – וכנראה יותר – ממציאת מספר האיברים בסדרה חשבונית.
למעשה, משקרים להם כשנותנים להם להבין שאין בכתיבה – או בשליטה במילים בכלל – שום צורך דחוף. שר החינוך משקר להם כשהוא גורם להם לחשוב שחמש יחידות במתמטיקה הן כל מה שנדרש בחיים הבוגרים ולא מראה להם את הערת השוליים שבה נכתב מפורשות: "כן, יהיו לכם חיים קטנים וסטנדרטיים בקיוביקל משלכם ותמצאו משמעות בימי כיף של החברה". שרת התרבות שלהם משקרת כשהיא גורמת להם לחשוב ש"צ'כוב" היא סוג של קללה ברוסית ושעילגות היא שם נרדף להצלחה, ואם הוא לא נרדף תמיד אפשר להפוך אותו לכזה בטענה שהוא שמאלן ואליטיסט.
וכך קורה שישראל הנוכחית, ברובה, לא מסוגלת לכתוב טקסט אבל מה איכפת לה, כי אם שרת התרבות שלה – לא פחות מזה – גאה להציג: בורות – מה עוד יש להתווכח? האישה הרי הגיעה לכל צמרת פוליטית אפשרית, ומכיוון ששמעתי אותה נואמת (מהכתב!), אני שמח לאשר: היא דוברת עילגות ברמת שפת-אם.
אבל בסוף, אתם יודעים, מילים הן כל מה שמשנה. מילים הן אלו שגרמו לכם להתאהב בבני-זוגכם, ולהם בכם (כמובן לצד העובדה שאתם נראים ממש טוב). מילים נותנות לכם להבין מול מי בדיוק אתם עומדים ולהגדיר את עצמכם מול אחרים. מילים הן כלי העבודה האמיתי שלכם לחיים. והמנצחים האמיתיים בחיים – מראפרים ואמנים מצליחים, דרך אנשי עסקים ויזמים ועד ראשי ממשלה – הם מי שמסוגלים לקחת מילים ולשלוט בהן, ולעצב מהן תודעה, מסר והשפעה, ולהעביר רצונות ותחושות.
ולכן בשער הכניסה לכל אליטה אמיתית עומד, קודם כל, מבחן המילים. ההבעה. האינטליגנציה כפי שהיא משתקפת בשליטה בשפה ולא בשום סדרה חשבונית. וישראל, ברובה, נכשלת במבחן הזה, ומצמצמת את הכלים המילוליים שהיא נותנת לילדיה: אף ילד כבר לא חולם – או יכול – להיות כתב נוער צעיר. ייתכן שבקרוב כבר לא יוכל ללכת ל"במחנה" או גלי צה"ל. הגישה למילים, לכתיבה, להבעה, להתנסחות, הולכת והופכת צרה דווקא בעידן שבו הרשת מאפשרת, לכאורה, ביטוי אינסופי לכולם.
"זו הייתה תקופה שבה מי שיודע לכתוב, היה לזה ערך", נזכר בשבוע שעבר בראיון הבמאי דורון צברי בעידן המקומונים של שנות התשעים. "אדם כותב היה אז 'וואו'. מצחיק לדבר על זה היום".
וואללה מצחיק. כמעט נעלבתי – הרי הספקתי להיות בעצמי חלק מעידן המקומונים וייתכן שאפילו הייתי, לכמה דקות, וואו – אבל אז הבנתי שצברי טועה;
כי אין, ולא היה, ולא אמור להיות, שום 'וואו' באנשים כותבים. כתיבה היא לא השראה, לא פריבילגיה, לא משהו שאמור להיות נחלת מעטים. כתיבה היא כישור חיים בסיסי שאמור להינתן לכם בבית ספר.
באופן אישי אני יודע שכתיבה היא המתנה שניתנה לי, אבל לא על ידי שום כוח עליון; על ידי כל הכוחות התחתונים: הורים, קרובים, מורים, מעסיקים. הכתיבה הצילה את חיי באינספור הזדמנויות, העניקה לי כוחות, לקחה אותי למקומות ולאנשים שלא הייתי מגיע אליהם בשום דרך אחרת. לא כי הייתי משהו מיוחד; הייתי ילד רגיל לגמרי. פשוט כי המערכת סביבי ראתה את הערך שבזה ונתנה לזה מקום.
כרגע אין לזה מקום. כרגע המערכת מכוילת לייצורם של אלפי נפתלי-בנטים קטנים שיגדלו להיות עבדי הייטק וכותבים של אינספור שורות קוד. כמובן שיהיו גם כמה מנצחים שיתעשרו. כל השאר ירגישו שמשהו בחייהם הלך לאיבוד, אבל יתקשו לשים את האצבע על מה בדיוק. הם פשוט לא ימצאו את המילים.

(פורסם ב-6.9.2016)