מספיק לכם?

אתם מרוויחים מעט מדי. אני לא מכיר אתכם באופן אישי, ובכל זאת אני רוצה להבטיח לכם: אתם מרוויחים מעט מדי. כלומר, אם קוראים לכם רקפת רוסק-עמינח ואת קוראת את זה עכשיו ומנהנהת נמרצות בהסכמה תוך שאת אומרת לעצמך "בו'נה, השקד הזה, איך הוא תמיד שם את האצבע בדיוק על הבעיה. אני באמת מרוויחה מעט מדי"…

על ארבע

מעולם לא הכרתי את הצליל הזה כמו שאני מכיר אותו עכשיו. מעולם לא שמעתי אותו, למרות שהוא הושמע כל יום. זה הצליל הכי חזק בישראל, והכי בלתי נשמע בה. זו הצפירה הכי עוצמתית, הכי לאומית, הכי נפוצה וזו שנוגעת להכי הרבה ישראלים – וישראלים, ברובם, לא מבחינים בה. הצפירה שם כל יום בארבע אחר הצהריים…

ולתפארת גבעת חלפון

הרגשתם? נדמה לי שהרגשתם. זה היה מורגש. לא יודע למה, אבל השנה זה היה מורגש יותר מבעבר. המועקה הזאת. מועקת יום הזיכרון שנגררה, כמו דם המסרב להיקרש, לתוך יום העצמאות. זה היה יום עצמאות מעיק במיוחד. גם ברגיל יש ביום הזה משהו מעיק; בעיקר האילוץ שבשמחה הכפויה, ההולכת ומתרוקנת מתוכן משנה לשנה, בשעה שכולנו נדרשים…

אל תתגייס. ולהיפך

לבן-דודי הנהדר בן ה-17 שלא רוצה להתגייס. אל תתגייס. אל תעשה את זה לעצמך. אל תיכנס למנהרה החשוכה הזו, כי לעולם לא תכיר את בן ה-21 שהיית בדרכך להיות. את בן ה-21 שיכולת להיות. את בן ה-21 שהיית הופך להיות באופן טבעי, אלמלא נדחף השירות הצבאי לחייך באופן מלאכותי ומאולץ כל כך – חוק מדינה…

אל תעשה ילד שלישי. ולהיפך

תקשיב לי טוב עכשיו. כן, אתה. אני. תקשיב לי. אתה לא עושה ילד שלישי. לא בא בחשבון. תקשיב למה שאלוהים בעצמו אומר לך כרגע: תשחית את זרעך לשווא! כי אתה את שלך כבר עשית; יש לך ילד, יש לך ילדה, מה עוד נראה לך שאתה יכול להביא לעולם – דולפין? אלוהים נתן לך במתנה את…

שלוש שעות בגן-עדן

שבת בבוקר יום לא יפה. שישי בבוקר כן. שישי בבוקר הוא השבת היחידה שנותרה לנו. מדובר בשלוש שעות – תשע עד 12 – בגן עדן. האבוד. שישי בבוקר הוא מכונת זמן שמטיסה את שנינו היישר לשנת, נניח, 2005. יודעים מה קרה בשנת 2005? כלום. שום דבר. בשנת 2005 התעוררנו בשישי בבוקר, התמתחנו, ייתכן שאפילו עשינו…

כבר ניצחתם

האמת, אני שמח שמירי רגב הכריזה על מלחמת תרבות, כי כבר הרבה זמן שאני מרגיש מקופח תרבותית, וסוף סוף מישהו שם למעלה מקשיב לי. מי יודע, אולי משהו יזוז, למרות שקשה לי להאמין שאחרי שנים שבהן הונצחו פערים כה עמוקים לרעת האוכלוסיה שעליה אני נמנה – ישראלים חילונים עם טעם מערבי במוזיקה וקולנוע ורצון עקרוני…

האנשים שלא יחזרו

טוב, נגמר הטור של ארצי? אתם איתי? אז תנו לי להגיד לכם: פעם היו בי עוד אנשים, נותרו לי רק שמות. ולא סתם אנשים; אני מדבר על קבוצות אוכלוסיה שלמות שמילאו פעם את חיי, וכיום נכחדו מהם לגמרי. אתם הרי יודעים איך זה אחרי שגמרתם להיות רווקים, התחתנתם עם נחירת לבכם והבאתם לעולם את הילדים…

מונולוגים מהציפרלקס

החרדה חיה בתוכי. היא דיירת מוגנת. אין דרך לגרום לה ללכת ממני. כיום אני כבר מבין את זה. לקח לי די הרבה זמן להבין את זה. ניסיתי כל מה שיכולתי כדי להראות לחרדה את הדלת: בטוב, ברע, באיומים, בתחינות, בצווי פינוי, צווי הסגרה, צווי מצפון. כלום. שום דבר. החרדה התבצרה בתוכי כמו תושבת גבעת עמל…

לעלות, לרדת

אני רוצה לעלות לישראל. אני רוצה להגיע בטיסה ישירה עם "אל על" מהארץ הישנה, הפחות טובה, שלי, ולנחות בישראל ולהרגיש שהגעתי הביתה. ושההתרגשות המיוחדת הזו בכל הגוף – שהיא קצת שונה מכל התרגשות קודמת שהתרגשתי – מופיעה מכיוון שאני סוף סוף במקום שבו אני אמור להיות. אני רוצה להגיע לבית המיועד שלי בישראל – בטח…