איפה ההארה שלי?

אלוהים, אני לא חי באמת. כלומר, אני חי בשקר. כלומר, אני בקושי חי. סתם תופס מקום. זה לא אני אמרתי. זה אלפא רומיאו אמרו. כן, מדובר במכונית איטלקית, אבל כבר הקשבתי גם לחוות דעת של טוסטרים סיניים זקנים על חיי, כך שאני לא מזלזל בשום חפץ המעוניין לחלק לי ציונים. ובאתר האינטרנט של אלפא רומיאו…

אבא'לה

לגדול בלי אבא. אני יודע איך זה. להיות הילד חסר הביטחון. הילד המתבודד. הילד שמפחד מהטיול השנתי. הילד עם החבר הטוב האחד. הילד שחושש מהרעש שעושים השאר. מהבנים שמצטיינים בלהיות בנים. הילד שמפחד מהמכות, הדחיפות, הצ'אפחות, הצעקות. הילד השקט שתמיד רוצה לחזור כבר הביתה לאמא. הילד שפוחד להישאר עד מאוחר. הילד הלא מאוד מקובל בכיתה…

חמלה

החתולה הארורה נשכה אותי. היא אפילו לא החתולה שלי. היא לא של אף אחד. היא של הגינה. של הציבור. היא חתולה ציבורית. חתולת רחוב. חתולה על גגון בטון חלוד. חתולה חולה. אין לי מושג מאיפה החתולה הגיעה, אבל מתישהו לפני ארבע שנים היא התחילה ליילל מול פתח הבית פעמיים ביום בדייקנות של חתולה שוויצרית. הכנסנו…

ילד של צה"ל

הילד שלי כבר כמעט חייל. הוא אומנם רק בן שש וחצי, אבל אל דאגה: הוא יהיה מוכן בזמן לבקו"ם, כלומר עד סוף כיתה א'. בשבוע שעבר הוא כבר שאל את כל השאלות הנכונות: "אמא, יש לנו מחבוא להסתתר בו?", "אבא, למה האמריקאים לא הסתירו יהודים בשואה?", "אבא, אם לישראל יהיה נשק ממש-ממש גדול, הכי גדול…

שבעה בעקבות אחד

שום דבר לא מכין אותך למותו של אביך החורג. מלבד, נאמר, העובדה שהוא אובחן כחולה במחלה סופנית, הידרדר במהירות לא חוקית מאז האבחנה, הפסיק לדבר, לזוז ולאכול ו… טוב, נו, בסדר; היה די ברור שהוא הולך ללכת, ומה שאני רוצה באמת להגיד הוא כזה: הרבה דברים מכינים אותך למותו של אביך החורג, אבל שום דבר…

25 שאלות שגבר ישראלי ממוצע באמצע החיים שואל את עצמו בקשר לבנימין נתניהו

1. מה הבעיה שלו? 2. למה, לכל הרוחות, הוא הולך עכשיו לבחירות? לא, ברצינות; למה? 3. למה הוא בכלל טורח? לא, ברצינות; למה הבנאדם עובד קשה כל כך – ימי עבודה מפרכים של לפנות-בוקר עד מאוחר בלילה, לא הייתי מתחלף איתו – רק כדי להחזיק במשרה שבמסגרתה הוא עושה, במצטבר, קרוב לשום דבר? מילא אם…

גברים אמיתיים

לפעמים אני מסתכל על איציק זוהר ונירו לוי (אוקיי, על מי אני עובד. בחיים לא הסתכלתי על איציק זוהר ונירו לוי עד שנכנסו לבית "האח הגדול", שבחיים לא הסתכלתי גם עליו, עד שאריאנה מלמד נכנסה לתוכו, ואז הסתכלתי קצת. אבל על מי אני עובד), ושואל את עצמי: מבחינה מינית, אני והם שייכים לאותו מין? כלומר,…

קפיצת גדילה

בני שלי, כשאתה תקרא את השורות האלה, אני כבר אהיה – ובכן, מה נראה לך? אני אהיה כנראה במטבח, מכין לעצמי קפה ובוהה בטלפון הנייד שלי, ולא, אל תבקש ממני אותו, אני באמצע משהו חשוב. בפייס. נכון, כרגע אתה עוד צעיר מכדי לקרוא את זה – למרות שאתה כבר יודע לקרוא – כי בכל זאת…

מספיק לכם?

אתם מרוויחים מעט מדי. אני לא מכיר אתכם באופן אישי, ובכל זאת אני רוצה להבטיח לכם: אתם מרוויחים מעט מדי. כלומר, אם קוראים לכם רקפת רוסק-עמינח ואת קוראת את זה עכשיו ומנהנהת נמרצות בהסכמה תוך שאת אומרת לעצמך "בו'נה, השקד הזה, איך הוא תמיד שם את האצבע בדיוק על הבעיה. אני באמת מרוויחה מעט מדי"…

על ארבע

מעולם לא הכרתי את הצליל הזה כמו שאני מכיר אותו עכשיו. מעולם לא שמעתי אותו, למרות שהוא הושמע כל יום. זה הצליל הכי חזק בישראל, והכי בלתי נשמע בה. זו הצפירה הכי עוצמתית, הכי לאומית, הכי נפוצה וזו שנוגעת להכי הרבה ישראלים – וישראלים, ברובם, לא מבחינים בה. הצפירה שם כל יום בארבע אחר הצהריים…

ולתפארת גבעת חלפון

הרגשתם? נדמה לי שהרגשתם. זה היה מורגש. לא יודע למה, אבל השנה זה היה מורגש יותר מבעבר. המועקה הזאת. מועקת יום הזיכרון שנגררה, כמו דם המסרב להיקרש, לתוך יום העצמאות. זה היה יום עצמאות מעיק במיוחד. גם ברגיל יש ביום הזה משהו מעיק; בעיקר האילוץ שבשמחה הכפויה, ההולכת ומתרוקנת מתוכן משנה לשנה, בשעה שכולנו נדרשים…

אל תתגייס. ולהיפך

לבן-דודי הנהדר בן ה-17 שלא רוצה להתגייס. אל תתגייס. אל תעשה את זה לעצמך. אל תיכנס למנהרה החשוכה הזו, כי לעולם לא תכיר את בן ה-21 שהיית בדרכך להיות. את בן ה-21 שיכולת להיות. את בן ה-21 שהיית הופך להיות באופן טבעי, אלמלא נדחף השירות הצבאי לחייך באופן מלאכותי ומאולץ כל כך – חוק מדינה…