אנשים, היא אומרת לי, כבר לא מסוגלים לחשוב על מצב שבו הם אולי היו לא בסדר.היא מדברת על תוכנית הטלוויזיה הזו שהיא עורכת לפרנסתנו, "מאסטר שף", שבה קורה לפעמים שמתמודדים מודחים עקב תבשיל שלא הצליח, או הצליח פחות.זה מין פורמט כזה. כמו החיים. בסוף כולם מודחים מלבד אחד, והוא מוכתר למאסטר-שף הבא של ישראל וממשיך…

נשבע לכם שבשלב זה אני מוכן להרוג – בידיים חשופות – את הכלבה. לא שאני יכול, כן? בכל זאת מדובר בג'ק ראסל מעורבת בצ'יוואוה, וכשהיא הופכת מאיימת אין חתול אחד ברדיוס השכונתי שלא נעמד במקום ונקרע עליה מצחוק – ועדיין; עליי היא מאיימת. לא בכוח, כמובן; רק באמצעות האיום הכלבי העתיק מכולם: שהיא תמשיך לנבוח…

"אנחנו חייבים להיפגש הערב כדי ללכלך על החבר שלך שקנה דירה ב-21 מיליון", חבר שלי ברק מרים לי טלפון בשלישי על הבוקר, ואני יודע מייד על מה הוא מדבר אבל לא מצליח להשחיל מילה בטרם הוא ממשיך: "לא, זה לא ייאמן, כתב ספר עצות ועכשיו קונה דירה ב-21 מיליון. תכתוב על זה טור! תכתוב על…

גם השבוע המשכתי בחיי.המשכתי בהם כאילו כלום.לא עשיתי שום דבר יוצא דופן כמו, נניח, לעלות לירושלים עם לפיד בוער, לצרף אליי עוד עשרות אלפי ישראלים טובים עם לפידים בוערים, להגיע למשכן הכנסת ולעמוד סביבו עם הלפידים שלנו ולא להתפזר יותר אף פעם.לא עשיתי שום דבר כזה.גם לא הגעתי ללשכתו של בנימין נתניהו וגררתי אותו מהרגליים…

אני רוצה להתחיל מקפקא, כי קפקא הוא מקום טוב להתחיל ממנו בהקשר של ישראל 2025.תכירו – אם טרם הכרתם – את "מושבת העונשין", סיפור קפקאי שבו מגיע קצין אירופאי לאיזו מושבה קולוניאלית – כנראה באיזו מדינת חסות מזרח תיכונית בשליטה אמריקאית – שבה הוא מוזמן לצפות בהוצאה להורג באמצעות מכונת עינויים אכזרית ומשוכללת, שחורטת בבשר…

בשבועיים האחרונים אני שואל את עצמי – כמו רובנו, אני מניח – אם הייתי שורד בשבי החמאס משך חצי שנה, או שנה, או שנתיים. השאלה חסרת הפשר הזו – בעיקר כי אין לי עליה תשובה (מלבד "נראה לך?") – החליפה את השאלה הקודמת ששימשה בתפקיד הנתניהו הנצחי של השאלות בעלות הקדנציה האינסופית בחיי: האם הייתי…

הנשימה שלי נעצרת – ואני יחד איתה – כשאני חולף בסתם יום, בסתם טיול עם הכלבה, בסתם גינת נדנדות ליד הבית שלי, ואני רואה שם לרגע, על הידיים של אבא שלו, את התינוק שלי.זה התינוק שלי! שכבר אין לי, כמובן, כי מה שיש לי עכשיו זה מודל 2025, כלומר נער מתבגר והשלכותיו. והאיש הזה לא…

עם דמעות הסוף הטוב, הלא טוב, האופורי, הנורא, המאוחר מדי, המוקדם מספיק, הלא-ייתכן-שזה-הסוף, אבל-עובדה-זה-הסוף – עם הדמעות האלה בעיניים;ואז עם אנרגיית ההקלה והאושר הפתאומית הזאת שהתפרצה משום מקום בשבוע שעבר, השמחה הפשוטה, הנשכחת, הממשית;עם כל זה, אני חושב שמותר לנו, סוף סוף, לקחת נשימה אחת עמוקה, לנשוף נשיפה רדודה, לחוש את מה שדניאלה לונדון-דקל כינתה…

תראו; מה בסך הכל רוצה בנאדם ממוצע – אני, נניח – מבית הכנסת שלו? קודם כל, שיהיה שם כשצריך אותו, שהמזגן יהיה הגיוני, שייתנו לבנאדם איזה מקום לשבת למרות שהוא מגיע לבית כנסת רק במרווחי זמן גיאולוגיים (ערב יום כיפור, שמחות ואסונות), ואם אפשר שיקראו מהסידור בקצב נורמלי כדי שיהיה לו מושג, אפילו קלוש, באיזה…