אתם מרוויחים מעט מדי. אני לא מכיר אתכם באופן אישי, ובכל זאת אני רוצה להבטיח לכם: אתם מרוויחים מעט מדי. כלומר, אם קוראים לכם רקפת רוסק-עמינח ואת קוראת את זה עכשיו ומנהנהת נמרצות בהסכמה תוך שאת אומרת לעצמך "בו'נה, השקד הזה, איך הוא תמיד שם את האצבע בדיוק על הבעיה. אני באמת מרוויחה מעט מדי"…

מעולם לא הכרתי את הצליל הזה כמו שאני מכיר אותו עכשיו. מעולם לא שמעתי אותו, למרות שהוא הושמע כל יום. זה הצליל הכי חזק בישראל, והכי בלתי נשמע בה. זו הצפירה הכי עוצמתית, הכי לאומית, הכי נפוצה וזו שנוגעת להכי הרבה ישראלים – וישראלים, ברובם, לא מבחינים בה. הצפירה שם כל יום בארבע אחר הצהריים…

הרגשתם? נדמה לי שהרגשתם. זה היה מורגש. לא יודע למה, אבל השנה זה היה מורגש יותר מבעבר. המועקה הזאת. מועקת יום הזיכרון שנגררה, כמו דם המסרב להיקרש, לתוך יום העצמאות. זה היה יום עצמאות מעיק במיוחד. גם ברגיל יש ביום הזה משהו מעיק; בעיקר האילוץ שבשמחה הכפויה, ההולכת ומתרוקנת מתוכן משנה לשנה, בשעה שכולנו נדרשים…

לבן-דודי הנהדר בן ה-17 שלא רוצה להתגייס. אל תתגייס. אל תעשה את זה לעצמך. אל תיכנס למנהרה החשוכה הזו, כי לעולם לא תכיר את בן ה-21 שהיית בדרכך להיות. את בן ה-21 שיכולת להיות. את בן ה-21 שהיית הופך להיות באופן טבעי, אלמלא נדחף השירות הצבאי לחייך באופן מלאכותי ומאולץ כל כך – חוק מדינה…