אחת השאלות הפיזיקליות המטרידות יותר ביקום הישראלי היא, כמובן, "אם ערסים יודעים שהם כאלה, למה הם ממשיכים להיות כאלה‭"?‬ או בניסוח אחר: "האם לערסים יש מודעות עצמית‭"?‬ או בניסוחו של יעקב בורק, מחבר הספר המפורסם "האם שימפנזים חושבים על פרישה‭:"‬ האם שימפנזים חושבים על פרישה? ובכן, נראה לי שלא. ערסים לא פורשים לעולם, לא הולכים לשום מקום, הם…

בבוקר שישי האחרון – בדיוק כשהתחילו חמש הדקות הטובות של השבוע, כלומר שלוש השעות שמרגישות כמו חמש דקות ושבהן הילדים בבית הספר ובגן ואנחנו יכולים לעשות הכל (או שום דבר!) עד שהשעון יראה 12 והחיים שלנו יחזרו להיות דלעת – אמרה פתאום אהובתי: "את מי בא לך להזמין הערב?" אוקיי, בואו נעצור פה לרגע, כי…

ברור שאני זוכר את היום שבו "סלולרי ישראלי" התחילו להפיץ את המכשירים שלהם בחינם. אני זוכר שבסלקום, פרטנר ופלאפון שידרו אז עסקים כרגיל. "הם לא מאיימים עלינו", אמרו שם, "מי בכלל ירצה טלפון סלולרי שכשאתה מחייג ממנו לכל לקוח של הרשת, אתה וגם הוא מחויבים להאזין בזמן ההמתנה לג'ינגל הקליט: 'נתניהו נתניהו/ בנימין הו בנימין/…

מכל המכות האיומות שניחתו על המרכז-שמאל הישראלי מאז הפסיד את המדינה בבחירות המעט פחות דמוקרטיות שהתקיימו ב-4 בנובמבר 1995, קל לקבוע כי המכה היותר קשה נפלה עלינו השבוע: חיים אתגר עזב את המחנה. אם אין לכם מושג מי זה חיים אתגר, תנו לי לגלות לכם שיש לכם מושג. זה ההוא. שמופיע לפעמים בטלוויזיה. ראיתם אותו…

ישנתי רע בלילה שבין שני לשלישי השבוע. בקושי ישנתי. אני שונא לישון רע. ועוד יותר אני שונא לישון רע בגלל פוליטיקאים. זו לא סיבה. אבל בשני השבוע זו הייתה סיבה. וישנתי רע – התקשיתי להירדם, ואז נרדמתי וחלמתי על זה – כי רק שעתיים קודם, בסיום משדר "עובדה", בעקבות הקראת תגובת לשכת ראש הממשלה, התעוררתי….

אני מקופח. אני עצבני. אני קבוצת מיעוט במדינה הזאת ואני דורש את זכויותי. כן, שיפסיקו להתעלם ממני. שישמעו וישמיעו אותי. שהסטטוס-קוו יתחשב גם בי. משך שנים מחקתם אותי, העלמתם אותי, התעלמתם ממני, ואני לא מוכן לזה יותר. גם לי מגיעה הגנת-מירי-רגב סטנדרטית. אני חילוני. אני קבוצת המיעוט החדשה והחמה ביותר בישראל (הצטרפו אלינו! טפסים במסדרון)….

להשתדל לראות את הצד החיובי – לא הכל פה רע. אפילו לא הרוב. למעשה, שום דבר לא רע, אולי מלבד הפקקים. והטרור האקראי. ויוקר המחיה. ושעות העבודה. והחופשים האינסופיים לילדים. והחינוך המידרדר. והזלזול השלטוני. והשחיתות. הנפוטיזם. הריכוזיות. ועדי העובדים. האלימות. ההסתה. השטנה. המרקם החברתי המתפורר. הכיבוש. סטטיק ובן-אל לכל פועל. אבל באמת, מלבד הדברים המסוימים…

אני ציוני. אופס, מצטער. שוב נפלט לי "ציוני". אני יודע שאסור לי להגיד "ציוני". אסור לי להשתמש במילה הזו, מחלקת שכר אסרו עליי מפורשות וגם והבהירו חד-משמעית שכל שימוש בכתב או בעל-פה ב"ציוני" (טוב, פעם אחרונה, מבטיח) עולה לנו הון-תועפות. "אתה לא מבין שהשימוש נאסר עלינו?" הם אמרו לי שוב ושוב. "זה לא שייך לנו….

מאז שאורנה בנאי התנצלה על העובדה שיש לה דעות ושהיא העיזה להשמיע אותן, התחלתי לקנא בה. כי לבנאי יש, לפחות, דעות נחרצות: היא מתביישת בעם שלה (גם אני מתבייש בעם שלה. כל הכלבים והחתולים האלה רק משירים שערות בכל הבית) והיא "שמאלנית הזויה שאוהבת ערבים" (הטעות במקור. הכוונה כנראה ל"מחבבת מרחוק"). גם אני רוצה דעות…

אז עזבתי את הבית לשבוע. לא, לא בשביל אישה – אני לא מנסה לעשות שום דבר שדניאלה עושה, אין לי איך. עזבתי את הבית לשבוע בשביל טוקיו. יפן. כן, כן, תאכלי אבק דניאלה. אני אפילו די גאה בזה, ואם לטוקיו היה מצעד גאווה – והוא היה צועד בדיוק באחד הימים שבהם הייתי שם – אין…