אני האישה מהטור שלך, שעושה את כל המטלות המעצבנות מהגן בלי בעלה, כתבה מישהי. גם אני, כתבה עוד מישהי. גם אני, כתב אלמן אחד. ואני, אמרה אשתי. ואנחנו לא אוהבים את זה, כתבו כולם, חוץ מאשתי, שאמרה: "מה הם רוצים ממך?", ואני עניתי לה: "מה את רוצה ממני?" והיא ענתה: "שתוציא אותם היום מהגן ובית…

"אני אכין לך טבלה מפורטת, תדע בדיוק מה לעשות עם הילדים כל יום", היא הבטיחה לי ערב לפני שהמריאה לארבעה ימים במדריד. "לא צריך", רציתי להגיד לה, "אני מתכוון לעשות כל יום בדיוק אותו דבר; להוציא אותם מבית הספר והגן ואז להזניח אותם משך שלוש שעות, ואז להפשיר להם שניצל תירס, לזרז אותם למקלחות, להתמקח…

מעטים יודעים (בעיקר כי כרגע המצאתי את זה) אבל טרומפלדור איבד את היד המפורסמת שלו כשהתעקש להמשיך לקחת את הילדים על הידיים הרבה אחרי שכולם אמרו לו: "טרומפלדור, הילד תיכף שוקל יותר ממך". אבל הוא היה גיבור. ואני – אני סתם הורה לילד בן ארבע וחצי שמתחיל לשקול כמו מבוגר בן חמש ומתעקש שאני אמשיך…

"אבא, אני אמות?" סתם אחר צהריים. הוא יוצא מהגן במבט מבוהל. רץ אליי, קופץ על הידיים שלי במהירות ושואל ברצינות תהומית – הדמעות בעמדת היכון, כמעט בחוץ, דרוך לתשובה הגורלית. "אני אמות?" זו שאלת כן או לא. כאן ועכשיו. אין דרך ביניים. הוא רק בן ארבע וחצי, לעזאזל; הם לא אמורים להתחיל לחשוב על המוות…

אמרו שתהיה מלחמה בקיץ. אמרו שלא יהיה יותר משנה שקט. אמרו שההרתעה שלנו לא באמת קיימת. צדקו. המלחמה פרצה לפני שבועיים כמו שמלחמות פורצות עכשיו: במייל. "יום הולדת לרועי, יובל ורותם" לא נראה שונה, על פניו, מכל מייל אחר שבו אני מתבשר על עוד אחד משלושים ימי ההולדת של ילדי הגן שאליהם אני אמור להגיע…

"אבא, שים 'היא רק רוצה לרקוד'", נשמע קולו של הילד שלי מהמושב האחורי של המכונית, ואני מתכווץ; אני לא רוצה לשים עכשיו את השיר המטופש של עומר אדם ומשה פרץ, שנשמע תמיד כמו חפלה אירית שהתנגשה בדוכן ג'חנון. "עוד מעט", אני אומר, אבל הילד כבר יודע ש"עוד מעט" הוא רק קיצור ל"עוד מעט תשכח מזה…

אני באמת חושב שבכל מה שקשור לחרדות, היתה לי שנה נהדרת ומלאת עשייה. חרדתי שהתינוק שלי לא צוחק, לא זוחל, לא אוכל, אוכל יותר מדי, לא ישן, ישן יותר מדי, סובל מבעיית שמיעה, חישה, ראייה, אולי עיוור צבעים, לא מתעניין בטלוויזיה, נדבק למסך, מסרב להגיד "אמא", מפתח אדמומית מוזרה באזור המבושים, לא מפסיק להיות מנוזל,…

לגדול בלי אבא. אני יודע איך זה. להיות הילד חסר הביטחון. הילד המתבודד. הילד שמפחד מהטיול השנתי. הילד עם החבר הטוב האחד. הילד שחושש מהרעש שעושים השאר. מהבנים שמצטיינים בלהיות בנים. הילד שמפחד מהמכות, הדחיפות, הצ'אפחות, הצעקות. הילד השקט שתמיד רוצה לחזור כבר הביתה לאמא. הילד שפוחד להישאר עד מאוחר. הילד הלא מאוד מקובל בכיתה…

הילד שלי כבר כמעט חייל. הוא אומנם רק בן שש וחצי, אבל אל דאגה: הוא יהיה מוכן בזמן לבקו"ם, כלומר עד סוף כיתה א'. בשבוע שעבר הוא כבר שאל את כל השאלות הנכונות: "אמא, יש לנו מחבוא להסתתר בו?", "אבא, למה האמריקאים לא הסתירו יהודים בשואה?", "אבא, אם לישראל יהיה נשק ממש-ממש גדול, הכי גדול…

שום דבר לא מכין אותך למותו של אביך החורג. מלבד, נאמר, העובדה שהוא אובחן כחולה במחלה סופנית, הידרדר במהירות לא חוקית מאז האבחנה, הפסיק לדבר, לזוז ולאכול ו… טוב, נו, בסדר; היה די ברור שהוא הולך ללכת, ומה שאני רוצה באמת להגיד הוא כזה: הרבה דברים מכינים אותך למותו של אביך החורג, אבל שום דבר…