"אני אכין לך טבלה מפורטת, תדע בדיוק מה לעשות עם הילדים כל יום", היא הבטיחה לי ערב לפני שהמריאה לארבעה ימים במדריד. "לא צריך", רציתי להגיד לה, "אני מתכוון לעשות כל יום בדיוק אותו דבר; להוציא אותם מבית הספר והגן ואז להזניח אותם משך שלוש שעות, ואז להפשיר להם שניצל תירס, לזרז אותם למקלחות, להתמקח…

מעטים יודעים (בעיקר כי כרגע המצאתי את זה) אבל טרומפלדור איבד את היד המפורסמת שלו כשהתעקש להמשיך לקחת את הילדים על הידיים הרבה אחרי שכולם אמרו לו: "טרומפלדור, הילד תיכף שוקל יותר ממך". אבל הוא היה גיבור. ואני – אני סתם הורה לילד בן ארבע וחצי שמתחיל לשקול כמו מבוגר בן חמש ומתעקש שאני אמשיך…

"אבא, אני אמות?" סתם אחר צהריים. הוא יוצא מהגן במבט מבוהל. רץ אליי, קופץ על הידיים שלי במהירות ושואל ברצינות תהומית – הדמעות בעמדת היכון, כמעט בחוץ, דרוך לתשובה הגורלית. "אני אמות?" זו שאלת כן או לא. כאן ועכשיו. אין דרך ביניים. הוא רק בן ארבע וחצי, לעזאזל; הם לא אמורים להתחיל לחשוב על המוות…

אני באמת חושב שבכל מה שקשור לחרדות, היתה לי שנה נהדרת ומלאת עשייה. חרדתי שהתינוק שלי לא צוחק, לא זוחל, לא אוכל, אוכל יותר מדי, לא ישן, ישן יותר מדי, סובל מבעיית שמיעה, חישה, ראייה, אולי עיוור צבעים, לא מתעניין בטלוויזיה, נדבק למסך, מסרב להגיד "אמא", מפתח אדמומית מוזרה באזור המבושים, לא מפסיק להיות מנוזל,…

לגדול בלי אבא. אני יודע איך זה. להיות הילד חסר הביטחון. הילד המתבודד. הילד שמפחד מהטיול השנתי. הילד עם החבר הטוב האחד. הילד שחושש מהרעש שעושים השאר. מהבנים שמצטיינים בלהיות בנים. הילד שמפחד מהמכות, הדחיפות, הצ'אפחות, הצעקות. הילד השקט שתמיד רוצה לחזור כבר הביתה לאמא. הילד שפוחד להישאר עד מאוחר. הילד הלא מאוד מקובל בכיתה…

הילד שלי כבר כמעט חייל. הוא אומנם רק בן שש וחצי, אבל אל דאגה: הוא יהיה מוכן בזמן לבקו"ם, כלומר עד סוף כיתה א'. בשבוע שעבר הוא כבר שאל את כל השאלות הנכונות: "אמא, יש לנו מחבוא להסתתר בו?", "אבא, למה האמריקאים לא הסתירו יהודים בשואה?", "אבא, אם לישראל יהיה נשק ממש-ממש גדול, הכי גדול…

שום דבר לא מכין אותך למותו של אביך החורג. מלבד, נאמר, העובדה שהוא אובחן כחולה במחלה סופנית, הידרדר במהירות לא חוקית מאז האבחנה, הפסיק לדבר, לזוז ולאכול ו… טוב, נו, בסדר; היה די ברור שהוא הולך ללכת, ומה שאני רוצה באמת להגיד הוא כזה: הרבה דברים מכינים אותך למותו של אביך החורג, אבל שום דבר…

בני שלי, כשאתה תקרא את השורות האלה, אני כבר אהיה – ובכן, מה נראה לך? אני אהיה כנראה במטבח, מכין לעצמי קפה ובוהה בטלפון הנייד שלי, ולא, אל תבקש ממני אותו, אני באמצע משהו חשוב. בפייס. נכון, כרגע אתה עוד צעיר מכדי לקרוא את זה – למרות שאתה כבר יודע לקרוא – כי בכל זאת…

לבן-דודי הנהדר בן ה-17 שלא רוצה להתגייס. אל תתגייס. אל תעשה את זה לעצמך. אל תיכנס למנהרה החשוכה הזו, כי לעולם לא תכיר את בן ה-21 שהיית בדרכך להיות. את בן ה-21 שיכולת להיות. את בן ה-21 שהיית הופך להיות באופן טבעי, אלמלא נדחף השירות הצבאי לחייך באופן מלאכותי ומאולץ כל כך – חוק מדינה…

תקשיב לי טוב עכשיו. כן, אתה. אני. תקשיב לי. אתה לא עושה ילד שלישי. לא בא בחשבון. תקשיב למה שאלוהים בעצמו אומר לך כרגע: תשחית את זרעך לשווא! כי אתה את שלך כבר עשית; יש לך ילד, יש לך ילדה, מה עוד נראה לך שאתה יכול להביא לעולם – דולפין? אלוהים נתן לך במתנה את…