בפרקים הקודמים של "חייו המפורכסים של רענן": רענן מבין שלמרות שהוא לא אופטימי כלל לגבי ישראל ומאמין שהמדינה תישלט בעתיד – ואף בהווה – על ידי השילוב הקדוש של דת, לאומנות, בערות וניסים ואטורי, הוא לא  מתכוון לעזוב את ישראל – לא לאתונה ולא לברצלונה ולא לשום מקום – כי… נו, למה בעצם הוא החליט…

האמת? יצא שקצת קינאתי החודש – לראשונה ובטח גם לאחרונה בחיי – בפלסטינים מעזה. כאילו, דוד דונלד מבטיח חגיגית שהוא מוציא אותם משם לאיזה מקום הגיוני יותר, עושה להם תמ"א שתיקח כמה שנים (אתם יודעים איך זה תמא"ות. הנשמה יוצאת), ואז מאפשר להם, מי שרוצה, לחזור? איפה חותמים?כלומר, למה לי לא מציעים רילוקיישן במימון אמריקאי…

לפעמים אני מתקשה להביט  בתמונה הזאת. לפעמים העיניים שלי נודדות באוטומט, מסרבות להעביר את המסר למוח. לפעמים אני גולל במהירות למרות שאני יודע בדיוק מה אני לא רוצה לדעת.לפעמים אני נופל בטעות על התמונה, שהיא מבחינתי הקשה ביותר מה-7 באוקטובר; לא, היא לא של גופות מוטלות, לא של חטופות קשורות בטויוטות של מחבלים, לא המונים…

בזמן האחרון אימצתי מנהג שמעולם לא הוצע לאימוץ: בכל ביקור בסופר או במכולת, אחרי שאני אוסף את כל המצרכים ועומד בתור לקופה, אני מנסה לנחש כמה התשלום הולך לצאת.אני מנחש מספר – גבוה ככל שאני יכול – ואז אני מגזים עוד טיפה. ואז אני מעגל קצת כלפי מעלה. ואז אני מוודא שבאמת חשבתי על הסכום…

אין טעם לנסות להציג את זה אחרת: נסענו לאתונה כדי לחפש שם את חיינו החדשים. האפשריים. הבאים.נסענו לאתונה כדי לבדוק רילוקיישן, עזיבה, "הרפתקאה של שנה-שנתיים", "לצאת מאזור הנוחות" – תקראו לזה איך שנוח לכם יותר ומחייב לכם פחות, לי אישית זה פחות קריטי; יותר קריטי לי שהילד שלי מקבל בעוד שנה צו ראשון, מה שנותן…

לעזאזל, זה היה שבוע אחד טוב. לפחות חצי שבוע טוב.כבר לא זוכר מתי היה פה אחד כזה, ואין לי שום דימוי טוב מספיק כדי להלביש על רגעי שחרור החטופות והמפגש עם אמהותיהן – רגעים שכמו הזריקו מתיקות ונחמה מרוכזות וטהורות לתוך גופו האטום לכאורה של הרוע שלמדנו לקבל כמציאות חיינו החדשה (הנה, דימוי אחד, לא…

נניח ניר ברקת. נגיד גדעון סער. נאמר דודי אמסלם. או, מצידי, תחליפו בכל שם קואליציוני אחר שעולה על הדעת ויורד ממנה מייד כי מה כבר יכול להשאיר אותו. הבנאדם קם בבוקר בדירתו הנאה, שותה קפה, אוכל משהו, והחטופים עדיין חטופים.הבנאדם נוסע למשרד או ללשכה, העוזרים והעוזרות שלו מקבלים את פניו, אולי לוקחים ממנו את מעילו,…

לילדה הייתה בת-מצווה השבוע.עשינו מה שכל הורה היה עושה במקומנו ונכנענו ללא תנאי לכל התנאים.שילמנו על בוק בשבילה – הילדה החכמה שלנו ידעה להימנע מצילומי פתיינות על סוס, ובחרה בצילומי פתיינות בבגדי מחול ובלט – וסגרנו עם מועדון בשם "פסק זמן" ברמת השרון, שמתמחה בבנות-מצווה מאז 1987 (שנתיים לפני המצאת הבת-מצווה, אם לדייק היסטורית) –…

בזמן האחרון, לרוב די מאוחר בלילה, אני מוצא את עצמי במקום שבו מעולם לא חיפשתי: אני מתיישב מול נטפליקס ומריץ לעצמי, בבחירה מקרית, פרק או שניים או שלושה של "סיינפלד".המשפחה שלי בזה לי בשקט, ואז בקול רם; האישה שוקעת בנייד – זה מצחיק אותה הרבה יותר, מה יש להשוות – והילד פשוט נוחר בבוז. בהתחלה…

נשבר לי מנתניהו.אני יודע, אני יודע. ככה לא פותחים טור. כאילו, למי לא? מלבד, אולי, ל־23 המנדטים של הליכוד (כל המנדטים הבודדים, מאיפה הם באים?) אין כמעט ישראלי שלא נמאס לו איכשהו מהאיש.אבל אני מתכוון לזה הפעם בדרך אחרת: אני מתכוון שנמאס לי במובן זה שאני כבר לא מנסה אפילו לעקוב. הוצאתי לעצמי פטור מלצפות…