אני לא זוכר מתי התחלתי לראות בישראל מדינה לא-משהו.אני חושב שזה בטח קשור לטיולים שאליהם הכריחו אותי לצאת כילד.כי הטיול השנתי, וגם הטיול מהתנועה  – ובאופן כללי כל "טיול", שהיה למעשה היסחבות מטולטלת ומייסרת עם ציוד במשקל גופי על הגב, מדריכים מוטרפי-מורל, ילדים שנולדו להציק, שפשפת שעוד לא ידעתי לקרוא לה בשמה, ולילות נטולי שינה…

זה לא יום כיפורים בלי להגיד משהו מפויס או מפייס, אבל באמת שאין לי – ונדמה לי שאין בכלל – שום דבר כזה במלאי כרגע. אזל.אז אני אגיד משהו אחר – משהו שקשור רק בעקיפין, ואולי בכלל לא, ליום הכיפורים, אבל בכל זאת שווה להגיד:מדי פעם, משום מקום, זה יכול להיות סתם באמצע איזה יום…

אני זוכר את זה כאילו – למה כאילו, בדיוק – זה היה לפני שלושה חודשים: הייתי בדיוק באמצע שלוק הספרייט זירו שלי, כשאהובתי אמרה משום מקום: "אתה יודע שארגון הבריאות העולמי הולך להכריז רשמית על אספרטיים כמסרטן?".קצת נתקע לי השלוק בגרון, אני מודה.כלומר, זה לא שלא חשדנו שיש בספרייט זירו משהו נוסף מלבד חומרים טבעיים…

אנשים רבים מדברים איתי (אוקיי, בעיקר אני מדבר) על העניין הזה של "חוזה ישראלי חדש". אני לא חזק במיוחד בחוזים – למעשה הם מפחידים אותי כי אני גבר שמפחד ממחויבות (בזמנו הצעתי לאהובתי לא להתחתן איתי. היא אמרה כן. לא-התחתנו באירוע מקסים ואנחנו לא-נשואים באושר יחסי עד עצם היום) – אבל דווקא חוזה חברתי חדש…

משהו מוזר קרה לי השבוע אצל השיננית: נהניתי מזה.אוקיי, לא לגמרי, לא נהניתי מזה כמו שאני נהנה, נניח, מבורקס גבינה חם, אבל בהחלט נהניתי מזה כמו מ – נאמר – הלוויה טובה לאמן אהוב שהסתלק רק חמישים שנה בטרם עת, ובה מופיעים בנו המוכשר לכשעצמו, יאיר לפיד וטי-שירט שהופכת לכוכבת-רשת.לא תכננתי להנות, כמובן; אני מגיע…

"אני חייבת להראות לך סרטון", היא אומרת לי. "אתה חייב לראות את זה".השעה עשר וחצי בערב. אני גמור. הילדים סוף סוף התפנו. הדבר האחרון – למעשה אחד אחרי אחרון – שאני רוצה לעשות זה לראות סרטון. אבל מתברר שאני חייב.למה, בעצם, אני חייב לראות את הסרטון? מה הופך את הדבר הזה לחובה? זה חוק מדינה?…

אין לי מושג למה, אבל ניב גלבוע מוגדר, גם ויקיפדית, כמבקר מסעדות. הוא, כמובן, רחוק מזה כמרחק חנה בבלי ז"ל מאיתמר בן-גביר יבדל"משהו. בפועל, ניב גלבוע הוא ביריון. ביריון מקצועי, מי שמתפרנס מביריונתו, בונה עליה את תהילתו (בעיקר בקרב ילדים בני 12 שעוקבים אחרי ערוץ היוטיוב שלו), ולא יודע לעשות הרבה מלבד לחבוט באגרופים מילוליים…

תאונות דרכים הן לא העניין שלי. גם לא שלכם. תאונות הן העניין של מי שמעורבים בהן, לא? זו, באופן כללי, הגישה שלי. בטח גם שלכם. תאונות הן משהו שקורה בחדשות, לא פה אצלנו.וזה קורה בחדשות רק בימים שבהם משעמם מדי, לא?  בימים שבהם אין שום דבר דחוף יותר – נניח איחודי רשימות, שביתות, עזה או…

תקציר הפרק הקודם: נסעתי עם המשפחה לקאייקי כפר בלום והיה סיוט.בפרק הנוכחי: שכנה שלי ניגשת אליי באיזה בוקר באמצע השבוע ואומרת משהו כמו "בול ביום שקראנו את הטור שלך, היינו בכפר בלום בקייאקים".יופי, אני אומר לעצמי, אני כבר מכיר את השיחה הזאת. ניהלתי אותה מספיק פעמים בשבוע האחרון. עכשיו היא תגיד שכל מילה שלי בסלע,…

לא יודע מה חשבתי לעצמי כשגררתי את המשפחה ל"קיאקי כפר בלום". בעצם אני די יודע מה חשבתי לעצמי: שאנחנו נפליג בקיאק, או בסירת גומי, או באבוב, באזור כפר בלום. נשמע סביר, לא?הם ממש גדולים בביזנס, כפר בלום. לטענתם הם מהראשונים שבאו עם הקונספט הזה של לקחת משהו מתנפח, לשים אותו על מי הירדן ולהתיישב בתוכו…