נניח ניר ברקת. נגיד גדעון סער. נאמר דודי אמסלם. או, מצידי, תחליפו בכל שם קואליציוני אחר שעולה על הדעת ויורד ממנה מייד כי מה כבר יכול להשאיר אותו. הבנאדם קם בבוקר בדירתו הנאה, שותה קפה, אוכל משהו, והחטופים עדיין חטופים.הבנאדם נוסע למשרד או ללשכה, העוזרים והעוזרות שלו מקבלים את פניו, אולי לוקחים ממנו את מעילו,…

נשבר לי מנתניהו.אני יודע, אני יודע. ככה לא פותחים טור. כאילו, למי לא? מלבד, אולי, ל־23 המנדטים של הליכוד (כל המנדטים הבודדים, מאיפה הם באים?) אין כמעט ישראלי שלא נמאס לו איכשהו מהאיש.אבל אני מתכוון לזה הפעם בדרך אחרת: אני מתכוון שנמאס לי במובן זה שאני כבר לא מנסה אפילו לעקוב. הוצאתי לעצמי פטור מלצפות…

אני לא מסוגל לצפות במלוא שלוש וחצי דקות הסרטון של החטוף עידן אלכסנדר. כעבור דקה וחצי בערך, שבהן עידן בוכה ומתחנן שנציל את חייו ואת חייהם שם, אני מוכרח לעצור את זה.עולה לי בצמרמורות ובחילה פיזית לצפות גם במלוא שלוש וחצי דקות הסרטון של מתן צנגאוקר, שאומר: "אמא, מקווה לשבת איתך שוב ליד שולחן. לדבר…

נורא לא מתחשק לי להשחית מילים – שכבר הושחתו ממילא – על הקוריוז גדעון סער, ממילא אחת מהערות השוליים הזניחות בתולדות הפוליטיקה הישראלית, ובכל זאת מדובר בנקודת התחלה טובה לענייננו. כי גדעון סער הוא האיש הזה שבנה את עצמו, כל השנים האחרונות, על אמירות כמו "ממשלת נתניהו – אסון למדינה", "נתניהו נחוש לדרדר את ישראל…

הגיע הזמן להעלות על הדעת את הבלתי יעלה על הדעת.אני יודע, יודע. זה לא יעלה על הדעת, אז איך נעלה? אבל לפעמים, כשדברים לא עולים על הדעת צריך לעזור להם עם איזו דחיפה קטנה.למשל – בואו ננסה יחד – לא יעלה על הדעת שהחטופים לא יחזרו. אף פעם. שלא תהיה שום עסקה נוספת, שהזמן יחלוף,…

במוצאי שבת הלכנו שוב להפגנת משפחות החטופים בדרך בגין בתל אביב. אני מגיע להפגנה הזו בלי שום ציפיות או מצברוח כי ברור לי שהיא לא תועיל. אני גורר רגליים, שומר על הבעה חתומה, כמעט ולא מדבר, ורואה אותם שם כרגיל: אותם אנשים, אותם מסכים, אותו ריטואל, שידור חוזר של השבוע שעבר, ולפני שבועיים, ובעוד שבוע.זה…

הוא לא יילך לעולם.המלחמה לא תיגמר אף פעם.החטופים לא יחזרו בחיים.כמה פעמים השבוע חשבתם, אמרתם או לא העזתם לחשוב או לנסח מחשבה כזו? כי אני חושב אותה כל בוקר, ולפעמים – בעיקר במקרים שבהם נתניהו מכנס מסיבת עיתונאים כדי להסביר בלייב למה הוא לא יילך לעולם, המלחמה לא תיגמר אף פעם והחטופים לא יחזרו בחיים…

תכירו, יותם זמרי. סוג של פאנליסט ימני המוציא את פרנסתו בשבירת שיא של שהייה רצופה באולפני ערוץ 14. בשבוע שעבר, זמרי העלה לרשתות צילום של מאות עקורים עזתיים – גברים, נשים, ילדים – נגררים בבלואיהם על רקע הרס וחורבן גמורים, והצמיד אליו את הכיתוב "תענוג", בשילוב אימוג'י מפריח נשיקה.אתם מבינים; זמרי מתענג – ודחוף לו…

אין יותר מציאות. המציאות חדלה מלהתקיים. המציאות היא נקודה זעירה וחסרת משמעות הרבה מתחתיכם, בעיקר כשאתם טסים ב"כנף ציון", המטוס הכמו-פרטי שלכם, בדרך לפגישה חסרת נחיצות ממשית – אבל "היסטורית" מבחינתכם – בוושינגטון, משאירים הרחק למטה רק מלחמה מדממת ואינסופית בכל החזיתות, 1,600 הרוגים, 133 חטופים, עשרות-אלפי מפונים, אלפי פצועים, גדועים, נכים, הלומים, ועוד כמה…

בזמן האחרון אני כבר לא יודע מה לעשות קודם: למרוט לעצמי שיער ראש, לריב עם זרים בטוויטר, לתפוס לעצמי שריר ברגל מרוב זעם, או פשוט ללכת לישון.אני יודע; אני צריך ללכת לישון. אבל אומרים שאסור ללכת לישון כועסים, ואני כועס. ממש כועס. כועס בצורה שגורמת לי לשאול את עצמי בכנות: למה, בעצם, אין לי אלת…