בפרקים הקודמים של "חייו המפורכסים של רענן": רענן מבין שלמרות שהוא לא אופטימי כלל לגבי ישראל ומאמין שהמדינה תישלט בעתיד – ואף בהווה – על ידי השילוב הקדוש של דת, לאומנות, בערות וניסים ואטורי, הוא לא  מתכוון לעזוב את ישראל – לא לאתונה ולא לברצלונה ולא לשום מקום – כי… נו, למה בעצם הוא החליט…

אין טעם לנסות להציג את זה אחרת: נסענו לאתונה כדי לחפש שם את חיינו החדשים. האפשריים. הבאים.נסענו לאתונה כדי לבדוק רילוקיישן, עזיבה, "הרפתקאה של שנה-שנתיים", "לצאת מאזור הנוחות" – תקראו לזה איך שנוח לכם יותר ומחייב לכם פחות, לי אישית זה פחות קריטי; יותר קריטי לי שהילד שלי מקבל בעוד שנה צו ראשון, מה שנותן…

נשבר לי מנתניהו.אני יודע, אני יודע. ככה לא פותחים טור. כאילו, למי לא? מלבד, אולי, ל־23 המנדטים של הליכוד (כל המנדטים הבודדים, מאיפה הם באים?) אין כמעט ישראלי שלא נמאס לו איכשהו מהאיש.אבל אני מתכוון לזה הפעם בדרך אחרת: אני מתכוון שנמאס לי במובן זה שאני כבר לא מנסה אפילו לעקוב. הוצאתי לעצמי פטור מלצפות…

בשבת האחרונה נמאס לי משישי האחרון, שבו ישבנו כל המשפחה רוב הזמן די בדממה ולעסנו אחד לשני את קצות העצבים הרופפים בעודנו ממתינים שאיראן תנקום בנו את נקמתה המובטחת – ופשוט אמרתי לילדים: קדימה, הולכים לבריכה.מכיוון שאני כרגע הרוברטו בניני של הבית – האבא שמסתיר מהם את העובדה שבעצם כולנו יושבים פה ומחכים למותנו בזמן…

בזמן האחרון, באופן פרדוקסלי, אני מודד על עצמי תפקיד חדש כגורו לענייני אושר. הוצאתי ספר שהמילה המפורשת "אושר" ממש מככבת בטייטל שלו, התחלתי ללבוש טי-שירטס לבנות (עזבו אותי משארוולים, יש לי פטור), וכששואלים אותי שאלות עקרוניות על החיים, אני מצטט את עצמי מתוך ספרי ומקווה שלא ישימו לב לגניבה.בגדול, מתאים לי להיות גורו. אני אוהב…

לא הכרתי את דן תורן, ולכן זה לא הולך להיות טור על דן תורן, הסירו דאגה.אולי רק קצת. בהתחלה.כי למרות שלא הכרתי אותו, הכרתי את שיריו הטובים, ובמשך שנים תכננתי ללכת להופעה שלו. הוא הופיע הרבה, בעיקר במקומות קטנים בתל אביב, ואני החמצתי אינספור הזדמנויות ללכת לראות אותו, בעיקר כי אמרתי לעצמי שיש לי משהו…

בואו נעשה משהו טיפה שונה מבדרך כלל. אני אספר לכם סיפור קטן. לא אני כתבתי או המצאתי אותו. למעשה, הוא כמעט זכה באוסקר. זה הסיפור:מילדרד, גרושה מבוגרת ממיזורי, שבתה אנג'לה נאנסה ונרצחה, לא רואה התקדמות בחקירת הרצח מזה שבעה חודשים. היא הרוסה, המומה, שבורת-לב, חייה מרוסקים. והיא מחליטה לשכור שלושה שלטי חוצות ולפרסם עליהם את…

כבר שבועיים שכל האנשים סביבי מתעסקים רב בדבר אחד: בלשאול אחד את השני "איפה אתם באפוקליפסה". לא במילים אלה, כי לרוב השיחה מתחילה עם השאלה שהשיקה אלף התקפי חרדה: "קראת את הכתבה בכלכליסט?""הכתבה בכלכליסט" היא איזה תרחיש-בלהות של יום-הדין – להלן אולי, אפילו, כבר יום רביעי הקרוב – שבה פורטו, בדרך מאוד, הייתי אומר, מפורטת,…

החתול הג'ינג'י השמן חי בשכונה בערך מאז שהשכונה חיה, אולי קודם. הוא חתול עם תו נכה: היללות שלו חלושות וקטועות, בקושי נשמעות – משהו במנגנון המיאו שלו בעליל השתבש – ולמרות גודלו הפיזי, הוא מפוחד, מאויים ומוכה בקלות על ידי כל חתול מזדמן אחר, ואין דרך ללטף אותו בלי למצוא את עצמך מלטף אוויר.בגדול, הייתי…

"אנחנו חייבים להכין תיק", היא אומרת לי אחרי עיון מודאג נוסף בטלפון הנייד שלה, בדיוק כמו שאמרה לי לפני שבוע. ולפני שבועיים."מה להכין תיק, אנחנו הולכים ללדת?" אני חוזר על בדיחת האבא הגרועה שעליה חזרתי גם לפני שבוע. "לא מצחיק", היא אומרת, כאילו מישהו בכלל צחק. "זה רציני – ברגע שנסראללה יתחיל להמטיר פה מאות…