אוקיי, חבר'ה; כולם יושבים במעגל? כולם מחזיקים ידיים? כולם מבטיחים לחבק אותי אחרי הווידוי? בסדר, הנה אני מתחיל: קוראים לי רענן, ומעולם לא ביקרתי במחנה השמדה או ריכוז, בפולין או בכל מקום אחר. רגע, שנייה, אל תתנפלו; זה לא שלא רציתי – באמת שכן. פשוט, אתם יודעים, אם כבר מצליחים לפנות כמה ימים כדי לקפוץ…

הילד שלי כבר כמעט חייל. הוא אומנם רק בן שש וחצי, אבל אל דאגה: הוא יהיה מוכן בזמן לבקו"ם, כלומר עד סוף כיתה א'. בשבוע שעבר הוא כבר שאל את כל השאלות הנכונות: "אמא, יש לנו מחבוא להסתתר בו?", "אבא, למה האמריקאים לא הסתירו יהודים בשואה?", "אבא, אם לישראל יהיה נשק ממש-ממש גדול, הכי גדול…

לפעמים אני מסתכל על איציק זוהר ונירו לוי (אוקיי, על מי אני עובד. בחיים לא הסתכלתי על איציק זוהר ונירו לוי עד שנכנסו לבית "האח הגדול", שבחיים לא הסתכלתי גם עליו, עד שאריאנה מלמד נכנסה לתוכו, ואז הסתכלתי קצת. אבל על מי אני עובד), ושואל את עצמי: מבחינה מינית, אני והם שייכים לאותו מין? כלומר,…

מעולם לא הכרתי את הצליל הזה כמו שאני מכיר אותו עכשיו. מעולם לא שמעתי אותו, למרות שהוא הושמע כל יום. זה הצליל הכי חזק בישראל, והכי בלתי נשמע בה. זו הצפירה הכי עוצמתית, הכי לאומית, הכי נפוצה וזו שנוגעת להכי הרבה ישראלים – וישראלים, ברובם, לא מבחינים בה. הצפירה שם כל יום בארבע אחר הצהריים…

הרגשתם? נדמה לי שהרגשתם. זה היה מורגש. לא יודע למה, אבל השנה זה היה מורגש יותר מבעבר. המועקה הזאת. מועקת יום הזיכרון שנגררה, כמו דם המסרב להיקרש, לתוך יום העצמאות. זה היה יום עצמאות מעיק במיוחד. גם ברגיל יש ביום הזה משהו מעיק; בעיקר האילוץ שבשמחה הכפויה, ההולכת ומתרוקנת מתוכן משנה לשנה, בשעה שכולנו נדרשים…