לא רחוק מהעיירה ג'ספר שברוקיז הקנדיים, אמא דובה חוצה כביש בהליכה מדודה. בעקבותיה, בדילוגים קלים יותר, מגיע הגור הקטן שלה. הם מסיימים לחצות, ואז נכנס לכביש בריצה גור נוסף.לא, הוא לא יידרס, מה פתאום. המכוניות הספורות משני צידי הכביש ייעצרו, כמה נהגים יספיקו לצאת בחרישיות כדי לצלם, והדובון הנוסף מסיים לחצות את הכביש בביטחה.נהר עוצמתי…

בפסח האחרון – אתם עוד בטח זוכרים אותו, בדיוק הייתם בחו"ל בזמן שאני לא – החלטנו שחייבים להזיז את הילדים לאנשהו, או אפילו לא לאנשהו, סתם להזיז אותם כדי לוודא, ברמה המחקרית, יכולות תנועה בסיסיות באורגניזמים שישבו במקום אחד עם טלפון נייד משך שבוע."אני קונה לנו כרטיסים לתערוכת הפרחים", אהובתי אמרה, וכעבור לא יותר משני…

בחיים לא ראיתי את הדוור השכונתי רציני יותר. בגדול, הוא בחור קטן וזריז שמתנייע עם עגלת הדואר שלו בין הבניינים בשכונה ומחייך לכולם כאילו אנחנו בשנות החמישים והוא מחזיק בג'וב החלומות. אבל הפעם – כשדפק לי בדלת, כמו שעשה בכל דלת אחרת בבניין, ומסר לי ידנית מכתב רשמי במעטפה לבנה-כתומה, האיש היה רציני כמו הצטננות…

כבר שבועיים שכל האנשים סביבי מתעסקים רב בדבר אחד: בלשאול אחד את השני "איפה אתם באפוקליפסה". לא במילים אלה, כי לרוב השיחה מתחילה עם השאלה שהשיקה אלף התקפי חרדה: "קראת את הכתבה בכלכליסט?""הכתבה בכלכליסט" היא איזה תרחיש-בלהות של יום-הדין – להלן אולי, אפילו, כבר יום רביעי הקרוב – שבה פורטו, בדרך מאוד, הייתי אומר, מפורטת,…

אני לא זוכר מתי התחלתי לראות בישראל מדינה לא-משהו.אני חושב שזה בטח קשור לטיולים שאליהם הכריחו אותי לצאת כילד.כי הטיול השנתי, וגם הטיול מהתנועה  – ובאופן כללי כל "טיול", שהיה למעשה היסחבות מטולטלת ומייסרת עם ציוד במשקל גופי על הגב, מדריכים מוטרפי-מורל, ילדים שנולדו להציק, שפשפת שעוד לא ידעתי לקרוא לה בשמה, ולילות נטולי שינה…

זו לא פעולה מסובכת. בעצם היא די פשוטה. בהתחלה אתם מרגישים לא בסדר כלפי מישהו אחר, ותיכף אחר כך, אתם מרגישים רע עם עצמכם, ומשהו בכם מתכנס פנימה. קוראים לזה בושה, וזה די פשוט, ואפילו מומלץ לביצוע מדי פעם.רק השבוע תרגלתי את הפעולה הזאת פעמיים (אני בכושר טוב בתחום). פעם אחת הייתה כשלא חזרתי למייל…

מתי בעצם היה היום שבו רועי התחיל להרגיש שכבר לא יהיה פה טוב?הוא לא בטוח שהוא זוכר. הוא דווקא הסתדר לא רע, רועי, הוא ראש צוות בחברה, המשכנתא אומנם לעוד עשרים שנה אבל לא חונקת, הדירה סבבה, יהונתן ואלמה עדיין מתבגרים אבל תיכף כבר לא יצטרכו אותו כמעט בכלל,  בקיץ הוא ייסע עם נועה לצפון…

"לא מדברים פוליטיקה ליד שולחן החג, בסדר?", זה היה הווטסאפ שהשאירה, לכל הקבוצה המשפחתית, גיסתי שתחיה בפאלו-אלטו – למעשה כבר כמה עשורים שהיא חיה שם, אבל עכשיו הם בביקור בארץ – רגע לפני שכולנו התכנסנו לערב ראש השנה."ברור, ברור", הנהנו כולנו בהודעות החוזרות ובסטיקרים של בן-גביר והיטלר מסמנים לב עם אצבעות הידיים.היא לא מבקשת בלי…

הלו?" "כן, שלום, איך אוכל לעזור?" "אני מעוניין להתנתק". "אין בעיה אדוני. רק, אם אפשר לשאול למה?" "השירות פשוט נוראי בשנה האחרונה, ומידרדר כל הזמן". "מה גורם לך להרגיש ככה, אדוני?" "תגידי, את מנסה להצחיק? יש עוד איזה שירות בכלל? האלימות פה בשיא פסיכי של עשרות שנים, הדולר והיורו בשיא של חמש שנים, ארה"ב שונאת…

הצילום הזה. לעזאזל, הצילום הזה. הוא לא יוצא לי מראש מהרגע שראיתי אותו. אני מנסה להוציא אותו משם. יותר מזה: אני שולח אותו לשבת בספסל האחורי של הראש שלי ולהתכסות במשהו. והצילום מציית; הוא הולך ויושב מאחורה. אבל משם, מכוסה, מושפל, הוא ממשיך לא לצאת לי מהראש.זה צילום איקוני שלא התכוון להיות איקוני; זה צילום…