"אבא, שים 'היא רק רוצה לרקוד'", נשמע קולו של הילד שלי מהמושב האחורי של המכונית, ואני מתכווץ; אני לא רוצה לשים עכשיו את השיר המטופש של עומר אדם ומשה פרץ, שנשמע תמיד כמו חפלה אירית שהתנגשה בדוכן ג'חנון. "עוד מעט", אני אומר, אבל הילד כבר יודע ש"עוד מעט" הוא רק קיצור ל"עוד מעט תשכח מזה…

אני באמת חושב שבכל מה שקשור לחרדות, היתה לי שנה נהדרת ומלאת עשייה. חרדתי שהתינוק שלי לא צוחק, לא זוחל, לא אוכל, אוכל יותר מדי, לא ישן, ישן יותר מדי, סובל מבעיית שמיעה, חישה, ראייה, אולי עיוור צבעים, לא מתעניין בטלוויזיה, נדבק למסך, מסרב להגיד "אמא", מפתח אדמומית מוזרה באזור המבושים, לא מפסיק להיות מנוזל,…

לגדול בלי אבא. אני יודע איך זה. להיות הילד חסר הביטחון. הילד המתבודד. הילד שמפחד מהטיול השנתי. הילד עם החבר הטוב האחד. הילד שחושש מהרעש שעושים השאר. מהבנים שמצטיינים בלהיות בנים. הילד שמפחד מהמכות, הדחיפות, הצ'אפחות, הצעקות. הילד השקט שתמיד רוצה לחזור כבר הביתה לאמא. הילד שפוחד להישאר עד מאוחר. הילד הלא מאוד מקובל בכיתה…

הילד שלי כבר כמעט חייל. הוא אומנם רק בן שש וחצי, אבל אל דאגה: הוא יהיה מוכן בזמן לבקו"ם, כלומר עד סוף כיתה א'. בשבוע שעבר הוא כבר שאל את כל השאלות הנכונות: "אמא, יש לנו מחבוא להסתתר בו?", "אבא, למה האמריקאים לא הסתירו יהודים בשואה?", "אבא, אם לישראל יהיה נשק ממש-ממש גדול, הכי גדול…

בני שלי, כשאתה תקרא את השורות האלה, אני כבר אהיה – ובכן, מה נראה לך? אני אהיה כנראה במטבח, מכין לעצמי קפה ובוהה בטלפון הנייד שלי, ולא, אל תבקש ממני אותו, אני באמצע משהו חשוב. בפייס. נכון, כרגע אתה עוד צעיר מכדי לקרוא את זה – למרות שאתה כבר יודע לקרוא – כי בכל זאת…

מעולם לא הכרתי את הצליל הזה כמו שאני מכיר אותו עכשיו. מעולם לא שמעתי אותו, למרות שהוא הושמע כל יום. זה הצליל הכי חזק בישראל, והכי בלתי נשמע בה. זו הצפירה הכי עוצמתית, הכי לאומית, הכי נפוצה וזו שנוגעת להכי הרבה ישראלים – וישראלים, ברובם, לא מבחינים בה. הצפירה שם כל יום בארבע אחר הצהריים…

לבן-דודי הנהדר בן ה-17 שלא רוצה להתגייס. אל תתגייס. אל תעשה את זה לעצמך. אל תיכנס למנהרה החשוכה הזו, כי לעולם לא תכיר את בן ה-21 שהיית בדרכך להיות. את בן ה-21 שיכולת להיות. את בן ה-21 שהיית הופך להיות באופן טבעי, אלמלא נדחף השירות הצבאי לחייך באופן מלאכותי ומאולץ כל כך – חוק מדינה…

תקשיב לי טוב עכשיו. כן, אתה. אני. תקשיב לי. אתה לא עושה ילד שלישי. לא בא בחשבון. תקשיב למה שאלוהים בעצמו אומר לך כרגע: תשחית את זרעך לשווא! כי אתה את שלך כבר עשית; יש לך ילד, יש לך ילדה, מה עוד נראה לך שאתה יכול להביא לעולם – דולפין? אלוהים נתן לך במתנה את…

שבת בבוקר יום לא יפה. שישי בבוקר כן. שישי בבוקר הוא השבת היחידה שנותרה לנו. מדובר בשלוש שעות – תשע עד 12 – בגן עדן. האבוד. שישי בבוקר הוא מכונת זמן שמטיסה את שנינו היישר לשנת, נניח, 2005. יודעים מה קרה בשנת 2005? כלום. שום דבר. בשנת 2005 התעוררנו בשישי בבוקר, התמתחנו, ייתכן שאפילו עשינו…

ילדים זה אשמה. מילים ולחן: אני. ביצוע: אני. מרגיש את זה חזק במיוחד בין: חול המועד פסח לחול המועד פסח שאחריו. ועכשיו, הו כן, זהו שוב חול המועד – הזמן הזה בשנה שבו האשמה שלי כהורה מלבלבת, ואז צומחת, ואז מגיעה למימדים מפלצתיים, כי אני מבין ששוב לא עשיתי למען ילדיי את מה שכל הורה…