בשבת שעברה שיחקתי עם הילדה שעה וחצי בבובות. היו שם אלזה, אנה, רפונזל, סינדרלה, אלזה הקטנה, אלזה מבד, סינדרלה הערומה (נודיזם אצל בובות; לא יודע למה, אבל מחקרים לא עסקו בזה מספיק) ופעמיים אולף. הייתם חושבים שזה גרוע מספיק לראות גבר מבוגר יושב מול ילדה בת ארבע כששניהם מחזיקים בובות, אבל כמובן שלא הסתפקתי בזה;…

"אל תגיד לי!" הילד שלי מתרגז שוב כשאני לא אומר לו – אין לי שום כוונה להגיד לו – מה הפתרון לחידה החשבונית הפשוטה שהוא מנסה לפתור במסגרת העבודה בחשבון שקיבל לסוכות. אני רק מנסה להסביר לו מה הדרך הנוחה וההגיונית לחשוב על זה לקראת פתרון. אבל הילד נובח עליי: "אבא, די, אני יודע!" ושנייה…

אני מותש. אני מפסיד. זה הקרב האחרון שלי על שעות המסך של הילד. זו מלחמת ששת המסכים (אייפון, אייפד, מחשב, לפטופ, טלוויזיה, טלוויזיה אצל חברים) – ואני עומד להיכנע. אני עומד להפסיק למדוד לו זמן מסך ולצעוק עליו שהיה לו מספיק להיום. אין לי יותר כוח לוויכוחים רפטטיביים. זו מלחמת השחרור ממסכים, והילד שלי נלחם…

טור זה מוגש לכם בחסות מערכת חינוך שכבר אינה קיימת. טור זה נכתב על ידי אדם שלמד לכתוב כי למישהו היה דחוף ללמד אותו, לזהות את יכולת הכתיבה הבסיסית שלו, לעודד אותו, לתגמל, לתת לו להרגיש שכתיבה טובה היא הישג. טור זה נכתב מכיוון שמרגע שלמדתי לכתוב בכיתה א' והמשכתי עם זה מיוזמתי, אנשים –…

אז חזרתי משבוע בברלין עם המשפחה (אל תסתכלו עליי ככה. ברלין היא ה-מקום לילדים, גם אם הם עצמם לעולם לא יבינו את זה או ירגישו ככה), ואני מנסה להבין מה בדיוק קרה במהלך השבוע הזה שגרם לי להודיע בסופו שאני, מצידי, לא לוקח בקרוב שוב את הילדים לשום מקום מחוץ לגבולות 67'. מה אני יודע…

"אין, אין על אנטליה", הוא אומר לי. "וואללה", אני אומר לו – שזה קיצור ל"וואללה? היית פעם בניו יורק? פריז? ברצלונה? ברוז'? חבל התענכים? תנסה, בנאדם, אחר כך תדבר איתי על אנטליה" – ובכל זאת אני ממשיך ומתעניין: "איך אמרת קוראים למלון שאתם נוסעים באנטליה?" "טיטאניק", הוא אומר לי. "וואללה", אני אומר לו – שזה…

כמו כולכם (אוקיי, כמה מכם), גם אני שוגה לפעמים בהזיות לגבי היום שבו אתמנה, סוף סוף, לחבר כנסת (ממפלגת "המחנה העוד-יותר-ציוני-משלכם"), ולגבי הצעת החוק הראשונה שאעביר בתפקידי כח"כ. כי אני כבר יודע בדיוק מה תהיה הצעת החוק הזו: החוק להחזרת העתיד (או, אם מייקל ג'יי פוקס בדיוק יחלים או ימות, אני אנסח את זה על…

"אני אכין לך טבלה מפורטת, תדע בדיוק מה לעשות עם הילדים כל יום", היא הבטיחה לי ערב לפני שהמריאה לארבעה ימים במדריד. "לא צריך", רציתי להגיד לה, "אני מתכוון לעשות כל יום בדיוק אותו דבר; להוציא אותם מבית הספר והגן ואז להזניח אותם משך שלוש שעות, ואז להפשיר להם שניצל תירס, לזרז אותם למקלחות, להתמקח…

"אבא, אני אמות?" סתם אחר צהריים. הוא יוצא מהגן במבט מבוהל. רץ אליי, קופץ על הידיים שלי במהירות ושואל ברצינות תהומית – הדמעות בעמדת היכון, כמעט בחוץ, דרוך לתשובה הגורלית. "אני אמות?" זו שאלת כן או לא. כאן ועכשיו. אין דרך ביניים. הוא רק בן ארבע וחצי, לעזאזל; הם לא אמורים להתחיל לחשוב על המוות…

אמרו שתהיה מלחמה בקיץ. אמרו שלא יהיה יותר משנה שקט. אמרו שההרתעה שלנו לא באמת קיימת. צדקו. המלחמה פרצה לפני שבועיים כמו שמלחמות פורצות עכשיו: במייל. "יום הולדת לרועי, יובל ורותם" לא נראה שונה, על פניו, מכל מייל אחר שבו אני מתבשר על עוד אחד משלושים ימי ההולדת של ילדי הגן שאליהם אני אמור להגיע…