זה לא נוח

לפעמים כששואלים אותי איפה אני גר, אני פשוט עונה "באזור הנוחות". כמה זמן אני כבר גר שם? לא נוח לי לחשוב על התשובה.בכלל, לא נוח לי לחשוב מחשבות לא נוחות. מחשבות כמו "כבר שנים שאני עובד באותה עבודה, נשוי לאותה אישה, גר באותה כתובת, הולך לאותו חדר כושר, רואה אותו נטפליקס, אוכל אותו סנדוויץ' טונה…

לא רלוונטי

בזמן האחרון אני שם לב שהשם שלי הפסיק להיות מובן. השם הפרטי, אני מתכוון. הרענן הזה. כשאני זורק אותו לקופאי בארומה או בארקפה, הבנאדם כמעט אף פעם לא קולט. "רן?" "רען"? הוא בוהה בי במבט עיזתי. לא, אני מתעקש. ר-ע-נ-ן. לפעמים אני ממש צריך להכתיב לו את זה. אחר כך הבנאדם מסתכל עליי במבט קצת…

האחרון לזהות

"תשמעי", אני אומר לאהובתי בהתרגשות מסוימת כשאני חוזר עם הילד מהגינה, "פגשתי עכשיו בגינה את ליאת הר-לב!". "וואללה?" היא מנסה להכיל את אדישותה בעודה מטגנת שניצלים. "מה היא עושה בשכונה?" "לא יודע, הגיעה עם הילדים שלה לגינה, אמרה שהם שוקלים אולי לעבור לפה". "מגניב", האישה עושה מאמץ מסוים להתנער מהסיפור המשמים שלי ומתרכזת במחבת, אבל…

האנשים שבאמצע

נעים מאוד, אנחנו האנשים שבאמצע. בעצם לא. לא נעים מאוד. אנחנו האנשים שהגיעו לגיל שבו הם נמצאים בדיוק בין הילדים שלהם להורים שלהם. וכולם זקוקים להם, ובו-זמנית מתרחקים מהם. אנחנו האנשים שצריכים לקום בבוקר, לארגן ולהסיע את הילדים לבית ספר, ואז לנסוע לאמא או אבא ולארגן ולהסיע אותם לבדיקה רפואית, ואז לנסוע לעבודה – שתיכף…

הגלגול הקודם שלכם

זה אני. הבחור הזה שמפלח עכשיו את טיימס סקוור – דרך מיליון מכוניות ואנשים ומסכים – על רולרבליידס – רולרבליידס! – במהירות נחושה, שולט היטב, מזגזג בין המדרכה לכביש, מחובר למקצב הפנימי שמכתיבות האוזניות שמחוברות למיני-דיסק – מיני-דיסק! – שתקוע בכיסו. זה אני. זה הייתי אני. אין לי מושג איך זה הייתי אני. האמת, אם…

מתי אתה רואה בראי אדם מבוגר

לזכותי ייאמר שתמיד נראיתי צעיר מגילי, ואני כולל בזה גם את גילי מהצמד גילי וגלית. לאורך שנים, בכל פעם שבה הסתכלתי בראי ראיתי שם, בסך הכל, בחור לחלוטין דומה לי, כלומר מישהו צעיר בהחלט שנראה לגמרי כמוני בגיל ‭ ,21‬ לא יום אחד יותר, וגם אם כן — ואפילו אם עשר-עשרים שנים יותר — זה עדיין…

איפה הילד

אני לא יודע איך לבשר את זה לעצמי, אז אולי כדאי שאני אשב, אקח נשימה עמוקה, אמזוג לעצמי כוס מים קרים, ואז אגיד את זה לעצמי חד וחלק, בתקווה שאני אהיה בסדר. אני יושב? או-קיי, הנה זה: אני כבר לא צעיר. איך אני יודע? האמת, אני לא. מבחינתי, אצלי בראש, אני לגמרי צעיר, אני מחובר,…

מתי ויתרתם על החלום

החברה שהקמתי וניהלתי הייתה תאגיד גדול של מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע. המשרדים שלנו היו מדהימים. הכניסה הייתה דרך מפל של אורות כחולים ומסוע מהיר. האמנים שהחתמנו זינקו בהתמדה מפתיעה לראשי המצעדים. המכירות היו היסטריות, ההצלחה בינלאומית. לחברה קראו "גל כחול". כן, אני יודע, זה נשמע יותר כמו שם של חברת ניאגרות או מוצרי פלסטיקה לאמבט, אבל…

זולגות הדמעות מעצמן

התחלוא הבלתי צפוי מופיע משום מקום. כמו שיכור בבר אירי, הוא פשוט מתחיל בלי התגרות מוקדמת. כמו חמותך על סף הדלת בסופו של יום עבודה מפרך, כשכל מה שאתה רוצה הוא להתפרק על הספה – הוא פשוט מופיע. לפני שבוע התחילה העין השמאלית שלי לזלוג בלי סיבה נראית לעין (השנייה). בהתחלה מחיתי את הדמעות –…

לאן הולכים הדברים

תופעת החפץ המתאדה הופיעה לראשונה כבר בתנ"ך – אני מדבר, כמובן, על התנ"ך שקיבלתי בתיכון ושהיה יקר ללבי, ושמור ונצור אצלי, עד שהתאדה מחיי ורק אלוהים יודע – אם כי סביר שלא – מה עלה בגורלו. מאז האובדן ההוא, תופעת החפץ המתאדה רק הלכה והתעצמה והפכה לחלק בלתי נפרד מחיי הבוגרים. בהתחלה עוד נדהמתי לנוכח…