לא שכחו אותי בבית

פעם גרתי לבד. זה נראה כמו מדע בדיוני עכשיו, כמו משהו שלא באמת קרה, לא ממש סביר, אבל אני יודע עובדתית שגרתי לבד בתל אביב, ואחר כך בניו יורק, ואז שוב בתל אביב, וכל הזמן הזה – כמו שמיילל נאצ'י נאץ', לא ברור למה – הייתי לבד. כלומר לא תמיד הייתי לבד, פה ושם הייתי…

להיות גדולים בארצנו

משהו מוזר קרה לי בליל הסדר השנה: הושיבו אותי בראש השולחן. אחר כך הייתה איזו ציפייה, מצד כולם, שאני, כאילו, אנהל את האירוע.אולי לא הייתי אמור להיות מופתע; אם לקחת בחשבון שאני אירחתי את הסדר הזה (בסדר, היא אירחה. אני סתם רטנתי, התגרדתי ומילמלתי כל החודש 'מה היינו צריכים את זה', אבל למה להתקטנן), די…

גבינת חלומי

השבוע זה היכה בי: הגשמתי את החלום! יותר מזה: אני חי את החלום. אני קם כל בוקר, וזה חלום שהתגשם. זה בדיוק מה שחלמתי עליו. אחד לאחד.מה היה החלום? אה, קל; כמו כל ילד אייטיז, גם אני גדלתי על המנטרה ההורית של התקופה, "וילה-וולבו". כן, זה היה סממן העושר הדפיניטיבי של ישראל בשנות השמונים: יש…

על הרצפה

מה זה בית?רגע, אל תתנו לי את התשובות הסטנדרטיות או המתחכמות שלכם, לא "בית הוא המקום שבו אני משכיב ילדים לישון", או "בית הוא המקום שחיכיתי שנים לעזוב" או אפילו "בית הוא המקום הזה שאני מבלבל לכולם את המוח שאין לי, בזמן שאני עושה מיליונים בהייטק אבל מוכרח להתייסר על משהו, אז תשמעו למה ניו…

זה לא נוח

לפעמים כששואלים אותי איפה אני גר, אני פשוט עונה "באזור הנוחות". כמה זמן אני כבר גר שם? לא נוח לי לחשוב על התשובה.בכלל, לא נוח לי לחשוב מחשבות לא נוחות. מחשבות כמו "כבר שנים שאני עובד באותה עבודה, נשוי לאותה אישה, גר באותה כתובת, הולך לאותו חדר כושר, רואה אותו נטפליקס, אוכל אותו סנדוויץ' טונה…

לא רלוונטי

בזמן האחרון אני שם לב שהשם שלי הפסיק להיות מובן. השם הפרטי, אני מתכוון. הרענן הזה. כשאני זורק אותו לקופאי בארומה או בארקפה, הבנאדם כמעט אף פעם לא קולט. "רן?" "רען"? הוא בוהה בי במבט עיזתי. לא, אני מתעקש. ר-ע-נ-ן. לפעמים אני ממש צריך להכתיב לו את זה. אחר כך הבנאדם מסתכל עליי במבט קצת…

האחרון לזהות

"תשמעי", אני אומר לאהובתי בהתרגשות מסוימת כשאני חוזר עם הילד מהגינה, "פגשתי עכשיו בגינה את ליאת הר-לב!". "וואללה?" היא מנסה להכיל את אדישותה בעודה מטגנת שניצלים. "מה היא עושה בשכונה?" "לא יודע, הגיעה עם הילדים שלה לגינה, אמרה שהם שוקלים אולי לעבור לפה". "מגניב", האישה עושה מאמץ מסוים להתנער מהסיפור המשמים שלי ומתרכזת במחבת, אבל…

האנשים שבאמצע

נעים מאוד, אנחנו האנשים שבאמצע. בעצם לא. לא נעים מאוד. אנחנו האנשים שהגיעו לגיל שבו הם נמצאים בדיוק בין הילדים שלהם להורים שלהם. וכולם זקוקים להם, ובו-זמנית מתרחקים מהם. אנחנו האנשים שצריכים לקום בבוקר, לארגן ולהסיע את הילדים לבית ספר, ואז לנסוע לאמא או אבא ולארגן ולהסיע אותם לבדיקה רפואית, ואז לנסוע לעבודה – שתיכף…

הגלגול הקודם שלכם

זה אני. הבחור הזה שמפלח עכשיו את טיימס סקוור – דרך מיליון מכוניות ואנשים ומסכים – על רולרבליידס – רולרבליידס! – במהירות נחושה, שולט היטב, מזגזג בין המדרכה לכביש, מחובר למקצב הפנימי שמכתיבות האוזניות שמחוברות למיני-דיסק – מיני-דיסק! – שתקוע בכיסו. זה אני. זה הייתי אני. אין לי מושג איך זה הייתי אני. האמת, אם…

מתי אתה רואה בראי אדם מבוגר

לזכותי ייאמר שתמיד נראיתי צעיר מגילי, ואני כולל בזה גם את גילי מהצמד גילי וגלית. לאורך שנים, בכל פעם שבה הסתכלתי בראי ראיתי שם, בסך הכל, בחור לחלוטין דומה לי, כלומר מישהו צעיר בהחלט שנראה לגמרי כמוני בגיל ‭ ,21‬ לא יום אחד יותר, וגם אם כן — ואפילו אם עשר-עשרים שנים יותר — זה עדיין…