אם הבן שלי היה, חלילה, נופל בעזה.אם היה, חלילה, נפצע קשה ומת מפצעיו.אם היה חוזר בארון, או באלונקה, מכוסה בדגל ישראל.אני מניח שהייתי משתף פעולה עם כל הגורמים הרשמיים – בעיקר כי לא היה לי את הכוח הנפשי שלא. הייתי מכניס הביתה את קצינת הנפגעים חמורת-הסבר והפמלייה שאיתה. הייתי יושב שם על הספה ושומע מהם…

"אנחנו חייבים להכין תיק", היא אומרת לי אחרי עיון מודאג נוסף בטלפון הנייד שלה, בדיוק כמו שאמרה לי לפני שבוע. ולפני שבועיים."מה להכין תיק, אנחנו הולכים ללדת?" אני חוזר על בדיחת האבא הגרועה שעליה חזרתי גם לפני שבוע. "לא מצחיק", היא אומרת, כאילו מישהו בכלל צחק. "זה רציני – ברגע שנסראללה יתחיל להמטיר פה מאות…

אמא שלי איננה. והיא איתנו.אמא שלי לא בחיים. אבל היא עוד לא מתה.אמא שלי נושמת. באיטיות רבה, איטיות מפחידה, לפעמים אני נבהל לרגע – היא בכלל עוד נושמת? אני לוקח נשימה עמוקה גם בשבילה, ממקד בה מבט. משהו כמעט בלתי נראה זע באזור הצוואר הקמוט; כן, היא עוד נושמת. אני נושם לרווחה.היא ישנה רוב הזמן….

זו לא פעולה מסובכת. בעצם היא די פשוטה. בהתחלה אתם מרגישים לא בסדר כלפי מישהו אחר, ותיכף אחר כך, אתם מרגישים רע עם עצמכם, ומשהו בכם מתכנס פנימה. קוראים לזה בושה, וזה די פשוט, ואפילו מומלץ לביצוע מדי פעם.רק השבוע תרגלתי את הפעולה הזאת פעמיים (אני בכושר טוב בתחום). פעם אחת הייתה כשלא חזרתי למייל…

"אתם של ישראל?", קראה הילדה המבוהלת בת השש רומי סוויסה כשהיא מצונפת במושב האחורי של הרכב המשפחתי עם אחותה הקטנה ליה בת השלוש, וגופת אמן מוטלת במושב הקדמי, ב-7 באוקטובר."אתם של ישראל?" היא צרחה בייאוש כשדלת הרכב שבו הסתתרה עם אחותה נפתחה בתנופה על ידי יאיר מאיר-אבינועם, סוהר שחלף שם בריצה, תחת אש מחבלי החמאס,…

מתי בעצם היה היום שבו רועי התחיל להרגיש שכבר לא יהיה פה טוב?הוא לא בטוח שהוא זוכר. הוא דווקא הסתדר לא רע, רועי, הוא ראש צוות בחברה, המשכנתא אומנם לעוד עשרים שנה אבל לא חונקת, הדירה סבבה, יהונתן ואלמה עדיין מתבגרים אבל תיכף כבר לא יצטרכו אותו כמעט בכלל,  בקיץ הוא ייסע עם נועה לצפון…

לא רציתי להגיד שום דבר בנושא מאז תחילת המלחמה – בעיקר כי כל כך הרבה אנשים כבר אמרו, התפכחו, היכו על חטאים שלא חטאו, חזרו בתשובות לשאלות שאף אחד לא שאל, גילו את יהדותם, את ימניותם, את זכאותם לנשק אישי, את צדיקותו של הרב כהנא – אבל אולי הגיע גם זמני:כן, אני יהודי. וישראלי. לפני…

היד כואבת לי כבר חודש וחצי. אולי זו התעלה הקרפלית, אולי סואץ. מה אני יודע. בהתחלה אמרו שהרופא במילואים. אחר כך הוא חזר ממילואים אבל לא היו תורים. אחר כך כבר כאבה לי היד מכדי להקליד בלי הפסקה באפליקציה של מכבי אז ויתרתי.אני לא יודע איך זה ייגמר; אולי היא תנשור, אולי אני אנשור קודם….

נשים "אתה לא מבין, אבל נשים לוקחות את הדבר הזה אפילו יותר קשה", אהובתי אומרת לי השבוע באיזה רגע נוסף שבו כל גופה כמו מתכווץ פנימה, ואני מזהה בקלות את סימני החרדה הנדירים שלה, שאומרים משהו כמו: הכל גדול עליי כרגע, קח פיקוד במקומי לחמש הדקות הבאות, תיכף אשוב. הדבר הזה קורה מדי פעם –…

הפחד הבא הפחד הבא – אחרי הנוכחי, אחרי עצם המלחמה – הוא שכלום לא ישתנה. קרוב לכלום.שנה מהיום, שנה וחצי מהיום, מלקקים פצעים, ראש באדמה, הורים ובנים באדמה, נתניהו וממשלתו נאחזים בכסאותיהם ובדף מסרים אחיד – הוא לא ידע, הוא לא שמע, הוא הציל את ישראל, אין בלתו – ובקפלן מתגודדת מחאה של עשרות או…