אני ציוני. אופס, מצטער. שוב נפלט לי "ציוני". אני יודע שאסור לי להגיד "ציוני". אסור לי להשתמש במילה הזו, מחלקת שכר אסרו עליי מפורשות וגם והבהירו חד-משמעית שכל שימוש בכתב או בעל-פה ב"ציוני" (טוב, פעם אחרונה, מבטיח) עולה לנו הון-תועפות. "אתה לא מבין שהשימוש נאסר עלינו?" הם אמרו לי שוב ושוב. "זה לא שייך לנו….

אז חזרתי משבוע בברלין עם המשפחה (אל תסתכלו עליי ככה. ברלין היא ה-מקום לילדים, גם אם הם עצמם לעולם לא יבינו את זה או ירגישו ככה), ואני מנסה להבין מה בדיוק קרה במהלך השבוע הזה שגרם לי להודיע בסופו שאני, מצידי, לא לוקח בקרוב שוב את הילדים לשום מקום מחוץ לגבולות 67'. מה אני יודע…

אז אמא שלי עברה לדיור מוגן. מזל טוב, או מה שזה לא יהיה שמאחלים לאנשים שדורמן ואזעקה זה כבר לא מוגן מספיק בשבילם. אני לא מאשים את אמא שלי. היא נשארה לבדה בדירה גדולה מדי, שיעמם לה, היה לי יותר מדי זמן פנוי למחשבות מסוג "מעניין מה תהיה המחשבה הבאה שלי, אולי זה יהיה על…

"אין, אין על אנטליה", הוא אומר לי. "וואללה", אני אומר לו – שזה קיצור ל"וואללה? היית פעם בניו יורק? פריז? ברצלונה? ברוז'? חבל התענכים? תנסה, בנאדם, אחר כך תדבר איתי על אנטליה" – ובכל זאת אני ממשיך ומתעניין: "איך אמרת קוראים למלון שאתם נוסעים באנטליה?" "טיטאניק", הוא אומר לי. "וואללה", אני אומר לו – שזה…

הצליל הזה. הצליל הכי מחריד בעולם אחרי פרץ בכי פתאומי ועז של התינוקת שלך, שמעיד ללא ספק שהיא לכודה כרגע תחת ארון הספרים ששוב הפילה על עצמה. האזעקה. עולה ויורדת. אין לי מושג למה שלוש השניות הראשונות של האזעקה משיגות את אפקט הפחד טוב יותר מכל שמועה לגבי סרט המשך נוסף ל"סקס והעיר". למה שלוש…

מאז שאורנה בנאי התנצלה על העובדה שיש לה דעות ושהיא העיזה להשמיע אותן, התחלתי לקנא בה. כי לבנאי יש, לפחות, דעות נחרצות: היא מתביישת בעם שלה (גם אני מתבייש בעם שלה. כל הכלבים והחתולים האלה רק משירים שערות בכל הבית) והיא "שמאלנית הזויה שאוהבת ערבים" (הטעות במקור. הכוונה כנראה ל"מחבבת מרחוק"). גם אני רוצה דעות…

אז עזבתי את הבית לשבוע. לא, לא בשביל אישה – אני לא מנסה לעשות שום דבר שדניאלה עושה, אין לי איך. עזבתי את הבית לשבוע בשביל טוקיו. יפן. כן, כן, תאכלי אבק דניאלה. אני אפילו די גאה בזה, ואם לטוקיו היה מצעד גאווה – והוא היה צועד בדיוק באחד הימים שבהם הייתי שם – אין…

כמו כולכם (אוקיי, כמה מכם), גם אני שוגה לפעמים בהזיות לגבי היום שבו אתמנה, סוף סוף, לחבר כנסת (ממפלגת "המחנה העוד-יותר-ציוני-משלכם"), ולגבי הצעת החוק הראשונה שאעביר בתפקידי כח"כ. כי אני כבר יודע בדיוק מה תהיה הצעת החוק הזו: החוק להחזרת העתיד (או, אם מייקל ג'יי פוקס בדיוק יחלים או ימות, אני אנסח את זה על…

זוכרים את "המטריקס"? שובר הקופות והקופים ההוא שטען שבעצם מתחת לעולם החמוד והנוצץ שלנו מתקיים עולם אמיתי, אפל, תת-קרקעי, מטונף, שערך חיי האדם בו נמוך מזה של גידי אורשר כרגע, ורובנו מעולם לא היינו בו כי נוח לנו לחיות באשליה של עולמנו הרגיל, המלאכותי והמוגן? ובכן, מה אתם יודעים, זה הכל נכון! הבמאים של "המטריקס"…

כולם רוצים לכתוב. סוכני ביטוח, עורכי דין, מתרגמות לעברית, מאפרות, קבלנים, מדריכי כושר גופני – כולם אומרים לי שהם רוצים, שיום אחד הם עוד יכתבו, שחבל שאין להם יותר זמן, שיש משהו שפעם הם התחילו, זה על המחשב איפשהו – כולם רוצים לכתוב, ולכתוב זה יופי של דבר לרצות. אם יש דבר מהנה יותר מכתיבה…