"יהיה עונש!" אנחנו מאיימים על הילדה בזמן שהיא שוב צורחת על לא-ברור-מה, מאחרת בכוונה לגן ותוקעת אותנו בבית במקום לצאת לעבודה. "היום אחר הצהריים אין ארטיק!" אני מכריז, תוהה אם מדובר בעונש מידתי או בגזירת שמד. לשמחתי זה עובד יופי, כי הילדה מפסיקה כמעט מייד לצרוח, למשך שנייה, ואז עולה לווליום חדש של צרחות ובכי…

יום חמישי רק היום. רק היום אני עדיין בן ארבעים ומשהו. ארבעים ותשע, אם לדייק. זה לא נשמע נורא. זה נשמע כמעט סביר. אולי קצת מוגזם, לא בדיוק גיל שמישהו ממש שואף להגיע אליו, אבל בסדר, נו; הבנאדם בן 49. יש בקידומת הזאת – 4 – משהו שמשאיר אותך עדיין בארץ החיים. בצד הנכון של…

ישנתי רע בלילה שבין שני לשלישי השבוע. בקושי ישנתי. אני שונא לישון רע. ועוד יותר אני שונא לישון רע בגלל פוליטיקאים. זו לא סיבה. אבל בשני השבוע זו הייתה סיבה. וישנתי רע – התקשיתי להירדם, ואז נרדמתי וחלמתי על זה – כי רק שעתיים קודם, בסיום משדר "עובדה", בעקבות הקראת תגובת לשכת ראש הממשלה, התעוררתי….

"אל תגיד לי!" הילד שלי מתרגז שוב כשאני לא אומר לו – אין לי שום כוונה להגיד לו – מה הפתרון לחידה החשבונית הפשוטה שהוא מנסה לפתור במסגרת העבודה בחשבון שקיבל לסוכות. אני רק מנסה להסביר לו מה הדרך הנוחה וההגיונית לחשוב על זה לקראת פתרון. אבל הילד נובח עליי: "אבא, די, אני יודע!" ושנייה…

אני מקופח. אני עצבני. אני קבוצת מיעוט במדינה הזאת ואני דורש את זכויותי. כן, שיפסיקו להתעלם ממני. שישמעו וישמיעו אותי. שהסטטוס-קוו יתחשב גם בי. משך שנים מחקתם אותי, העלמתם אותי, התעלמתם ממני, ואני לא מוכן לזה יותר. גם לי מגיעה הגנת-מירי-רגב סטנדרטית. אני חילוני. אני קבוצת המיעוט החדשה והחמה ביותר בישראל (הצטרפו אלינו! טפסים במסדרון)….

אני מותש. אני מפסיד. זה הקרב האחרון שלי על שעות המסך של הילד. זו מלחמת ששת המסכים (אייפון, אייפד, מחשב, לפטופ, טלוויזיה, טלוויזיה אצל חברים) – ואני עומד להיכנע. אני עומד להפסיק למדוד לו זמן מסך ולצעוק עליו שהיה לו מספיק להיום. אין לי יותר כוח לוויכוחים רפטטיביים. זו מלחמת השחרור ממסכים, והילד שלי נלחם…

להשתדל לראות את הצד החיובי – לא הכל פה רע. אפילו לא הרוב. למעשה, שום דבר לא רע, אולי מלבד הפקקים. והטרור האקראי. ויוקר המחיה. ושעות העבודה. והחופשים האינסופיים לילדים. והחינוך המידרדר. והזלזול השלטוני. והשחיתות. הנפוטיזם. הריכוזיות. ועדי העובדים. האלימות. ההסתה. השטנה. המרקם החברתי המתפורר. הכיבוש. סטטיק ובן-אל לכל פועל. אבל באמת, מלבד הדברים המסוימים…

"אז איך היה?" היא שואלת רגע אחרי שסיימנו להתחבק משך דקה ארוכה ליד הדלת והמזוודה, עם כניסתי הביתה אחרי השבוע ההוא בטוקיו. את באמת רוצה לדעת, אני תוהה לעצמי. ובכן, מותק (אני ממשיך לעצמי), הייתי אומר שזה היה מסע צלב ארוך בעקבות הגביע הקדוש שאיש מעולם לא הצליח לשים עליו את ידו: המתנה בשבילך. כי…

טור זה מוגש לכם בחסות מערכת חינוך שכבר אינה קיימת. טור זה נכתב על ידי אדם שלמד לכתוב כי למישהו היה דחוף ללמד אותו, לזהות את יכולת הכתיבה הבסיסית שלו, לעודד אותו, לתגמל, לתת לו להרגיש שכתיבה טובה היא הישג. טור זה נכתב מכיוון שמרגע שלמדתי לכתוב בכיתה א' והמשכתי עם זה מיוזמתי, אנשים –…