הפעם הראשונה שהילד שלי מנצח אותי בשח מגיעה כבר בפעם השנייה שאנחנו משחקים.לא קשה לנצח אותי בשח; למעשה, לא-לנצח אותי בשח זה קשה. אני גרוע בזה. גרוע מאוד. אני יודע איך כל כלי אמור לזוז, רק שאין לי מושג לאן, מתי ולמה.בקיצור, אין לי אסטרטגיה, אין לי טקטיקה, אין לי את היכולת לראות שלושה מהלכים…

אז איך זה מרגיש עכשיו?איך זה מרגיש להיות סגור שם בחדר לתוך שעות הלילה, אנשים היסטריים באים והולכים, מנסים לייעץ, לחלץ, להרגיע, להוריד את גובה הלהבות, לשכח את הפאניקה – ויש פאניקה, אתה יכול להרגיש אותה מזדחלת במעלה גבך – כשעל המוניטור ממול אתה רואה את ההמונים מנסים לפרוץ את גדרות המשטרה ברחוב עזה ומבעירים…

אני לא לבד. לא שהייתי לבד, אבל זה הרגיש ככה לפעמים; הרגיש די בודד להיות מכונה "שמאלן" או "חמוץ" או "בוגד", ועוד מטעם ראש הממשלה. הרגיש אאוטסיידרי. הרגיש מחוץ לאיזה מחנה יהודי-ציוני שהכריז על עצמו חד-צדדית כבעלים בטאבו של הדברים האלה, והצביע עליי ואמר: מוחרם. שתול. לא שייך. שכח מה זה להיות יהודי. יעדיף לגור…

כמה ימים לפני כריסטמס האחרון לקחנו את הילדים ללונדון, שיראו קצת מנורות. הזמנו את הנסיעה הזו מספיק זמן מראש (זה לא עזר. כרטיסי הטיסה תמיד הכי יקרים כשאני בא לקנות אותם, זה חוק פיזיקלי כזה), הילדים התרגשו לקראתה, ורק אני ידעתי בוודאות דבר אחד:שזה יהיה אסון.תחזית מזג האוויר הראתה שלונדון קפואה. מה קפואה, אתם מסתכלים…

כבר די הרבה שנים שאביב גפן הוא מבחינתי כותרת, דיווח, רכילות, עוד ראיון. התגרש, התנצל למתנחלים, הצטלם עם נתניהו, עשה סדרה על עצמו – גפן הוא, מה שנקרא, אמן פעיל, רק שלאחרונה קצת יותר פעיל וקצת פחות אמן.כבר די הרבה שנים ששירים חדשים של גפן הם החלק הכי פחות מעניין בו, והתקשורת, באופן טבעי, לא…

"אני חייבת להראות לך סרטון", היא אומרת לי. "אתה חייב לראות את זה".השעה עשר וחצי בערב. אני גמור. הילדים סוף סוף התפנו. הדבר האחרון – למעשה אחד אחרי אחרון – שאני רוצה לעשות זה לראות סרטון. אבל מתברר שאני חייב.למה, בעצם, אני חייב לראות את הסרטון? מה הופך את הדבר הזה לחובה? זה חוק מדינה?…

כשאני מנסה להיזכר בפעם אחת, רק פעם אחת, שבה שמעתי את גלית דיסטל אטבריאן מדברת כמו שבני אדם מדברים – כלומר באיזה שיקול דעת מתון, באיזה טון שהוא לא זעם קדוש ומלא משטמה כלפי מישהו שעשה לה משהו איום ועכשיו היא חזרה כדי לנקום בו באלימות קיל־בילית – אני כמעט שלא מצליח. שמעתי די הרבה…

אין לי מושג למה, אבל ניב גלבוע מוגדר, גם ויקיפדית, כמבקר מסעדות. הוא, כמובן, רחוק מזה כמרחק חנה בבלי ז"ל מאיתמר בן-גביר יבדל"משהו. בפועל, ניב גלבוע הוא ביריון. ביריון מקצועי, מי שמתפרנס מביריונתו, בונה עליה את תהילתו (בעיקר בקרב ילדים בני 12 שעוקבים אחרי ערוץ היוטיוב שלו), ולא יודע לעשות הרבה מלבד לחבוט באגרופים מילוליים…

הילד תיכף בן 13.מה תיכף, עוד שבוע.אני כמובן מתרגש נורא, כי בכל זאת, לעזאזל, השקענו את כל המאמץ והכסף הזה באירוע וזה באמת היה מוגזם, אפשר לחשוב, כולה בר-מצווה – זה לא שהוא מתחתן, כן? – ולך תדע אם יבואו מספיק אנשים, ואם לא יהיה להם חם מדי, קר מדי, צפוף מדי, לא מספיק טעים,…