לפני שבוע, בלילה חשוך אחד, האייפון שלי התאבד.זה קרה כשנהגתי בטוסטוס על איילון, מנסה כרגיל להיות מהיר יותר מהקור, ובלי ששמתי לב, האייפון שחרר את אחיזתו האחרונה בחיים ובמחזיק הטלפון שעל הכידון, צנח אל מותו במהירות של חללית שיגור, רק לכיוון ההפוך, ועוד לפני שהספקתי לצרוח "לא, מה אתה עושה?!" כבר דרסו אותו לפחות עשרים…

אם יש דבר אחד שפתיחת קניון "ביג גלילות" לימדה אותי – ואין – זה שהמציאות היא אירוע מתעתע; האדם חושב לעצמו: "המדובר בקניון, כן? יש שם חנויות כמו זארה ופוקס ואלו יוגה וסניף של ארקפה. מה רוצים מחיי?" ואז באה המציאות ומעמידה ביום אחד 150 אלף ישראלים בפקקים אינסופיים בכניסה לקניון ביג גלילות.רק שלושה קילומטר…

בפרקים הקודמים של "חייו המפורכסים של רענן": רענן מבין שלמרות שהוא לא אופטימי כלל לגבי ישראל ומאמין שהמדינה תישלט בעתיד – ואף בהווה – על ידי השילוב הקדוש של דת, לאומנות, בערות וניסים ואטורי, הוא לא  מתכוון לעזוב את ישראל – לא לאתונה ולא לברצלונה ולא לשום מקום – כי… נו, למה בעצם הוא החליט…

האמת? יצא שקצת קינאתי החודש – לראשונה ובטח גם לאחרונה בחיי – בפלסטינים מעזה. כאילו, דוד דונלד מבטיח חגיגית שהוא מוציא אותם משם לאיזה מקום הגיוני יותר, עושה להם תמ"א שתיקח כמה שנים (אתם יודעים איך זה תמא"ות. הנשמה יוצאת), ואז מאפשר להם, מי שרוצה, לחזור? איפה חותמים?כלומר, למה לי לא מציעים רילוקיישן במימון אמריקאי…

לפעמים אני מתקשה להביט  בתמונה הזאת. לפעמים העיניים שלי נודדות באוטומט, מסרבות להעביר את המסר למוח. לפעמים אני גולל במהירות למרות שאני יודע בדיוק מה אני לא רוצה לדעת.לפעמים אני נופל בטעות על התמונה, שהיא מבחינתי הקשה ביותר מה-7 באוקטובר; לא, היא לא של גופות מוטלות, לא של חטופות קשורות בטויוטות של מחבלים, לא המונים…

בזמן האחרון אימצתי מנהג שמעולם לא הוצע לאימוץ: בכל ביקור בסופר או במכולת, אחרי שאני אוסף את כל המצרכים ועומד בתור לקופה, אני מנסה לנחש כמה התשלום הולך לצאת.אני מנחש מספר – גבוה ככל שאני יכול – ואז אני מגזים עוד טיפה. ואז אני מעגל קצת כלפי מעלה. ואז אני מוודא שבאמת חשבתי על הסכום…

אין טעם לנסות להציג את זה אחרת: נסענו לאתונה כדי לחפש שם את חיינו החדשים. האפשריים. הבאים.נסענו לאתונה כדי לבדוק רילוקיישן, עזיבה, "הרפתקאה של שנה-שנתיים", "לצאת מאזור הנוחות" – תקראו לזה איך שנוח לכם יותר ומחייב לכם פחות, לי אישית זה פחות קריטי; יותר קריטי לי שהילד שלי מקבל בעוד שנה צו ראשון, מה שנותן…

לעזאזל, זה היה שבוע אחד טוב. לפחות חצי שבוע טוב.כבר לא זוכר מתי היה פה אחד כזה, ואין לי שום דימוי טוב מספיק כדי להלביש על רגעי שחרור החטופות והמפגש עם אמהותיהן – רגעים שכמו הזריקו מתיקות ונחמה מרוכזות וטהורות לתוך גופו האטום לכאורה של הרוע שלמדנו לקבל כמציאות חיינו החדשה (הנה, דימוי אחד, לא…

נניח ניר ברקת. נגיד גדעון סער. נאמר דודי אמסלם. או, מצידי, תחליפו בכל שם קואליציוני אחר שעולה על הדעת ויורד ממנה מייד כי מה כבר יכול להשאיר אותו. הבנאדם קם בבוקר בדירתו הנאה, שותה קפה, אוכל משהו, והחטופים עדיין חטופים.הבנאדם נוסע למשרד או ללשכה, העוזרים והעוזרות שלו מקבלים את פניו, אולי לוקחים ממנו את מעילו,…

לילדה הייתה בת-מצווה השבוע.עשינו מה שכל הורה היה עושה במקומנו ונכנענו ללא תנאי לכל התנאים.שילמנו על בוק בשבילה – הילדה החכמה שלנו ידעה להימנע מצילומי פתיינות על סוס, ובחרה בצילומי פתיינות בבגדי מחול ובלט – וסגרנו עם מועדון בשם "פסק זמן" ברמת השרון, שמתמחה בבנות-מצווה מאז 1987 (שנתיים לפני המצאת הבת-מצווה, אם לדייק היסטורית) –…