למי קראת ערס

זו שבת, וזה שיא החום, וזה פארק חולון, ואני מסתובב עם הילדים בין המתקנים. כמה אלפי ישראלים סביבי, במצבי, מנסים להבין למה הם עשו את זה לעצמם. מטרת-העל של כולנו: להעביר את הזמן עד השחרור, כשהילדים יגויסו בחזרה לגן ולבית ספר בראשון בבוקר. הילד שלי עומד בתור לרכבת ההרים הקטנה ("לך תעמוד בתור!" זה הדבר…

כולנו קורבנות של החיים

תראו, אני דור שני ל… כל מה שההורים שלי עברו. כך שאני מבקש שתתחשבו בי. ההורים שלי הם דור ראשון, ואל תשאלו מה הם נאלצו לסבול. באמת אל תשאלו, כי אם תשאלו, אני אצטרך להמציא לכם משהו, ואין לי מושג מה. אה, נזכרתי. כשהם עלו לארץ, הבריטים שלחו אותם לקפריסין. קפריסין! אתם הייתם פעם בקפריסין?…

מותק, הילדים התמזרחו

"אבא, שים 'היא רק רוצה לרקוד'", נשמע קולו של הילד שלי מהמושב האחורי של המכונית, ואני מתכווץ; אני לא רוצה לשים עכשיו את השיר המטופש של עומר אדם ומשה פרץ, שנשמע תמיד כמו חפלה אירית שהתנגשה בדוכן ג'חנון. "עוד מעט", אני אומר, אבל הילד כבר יודע ש"עוד מעט" הוא רק קיצור ל"עוד מעט תשכח מזה…

כבר ניצחתם

האמת, אני שמח שמירי רגב הכריזה על מלחמת תרבות, כי כבר הרבה זמן שאני מרגיש מקופח תרבותית, וסוף סוף מישהו שם למעלה מקשיב לי. מי יודע, אולי משהו יזוז, למרות שקשה לי להאמין שאחרי שנים שבהן הונצחו פערים כה עמוקים לרעת האוכלוסיה שעליה אני נמנה – ישראלים חילונים עם טעם מערבי במוזיקה וקולנוע ורצון עקרוני…