השנים המשותפות על האדמה

אמא של חבר שלי מתה. לא צעירה, לא מספיק מבוגרת, סרטן, הסידור הנפוץ. והנה הוא עומד שם, חבר שלי, מי שתכף יגיד על קברה, "לא הייתי בן מצטיין", לוחץ ידיים בשרשרת, מקבל עשרות חיבוקים, מניד בראשו, מחייך, עושה את התנועות המקובלות, אומר את מילות התודה השגרתיות, אבל אני רואה אצלו בעיניים: האורות דולקים, אבל אין אף…

חמישים זה החמישים הישן

יום חמישי רק היום. רק היום אני עדיין בן ארבעים ומשהו. ארבעים ותשע, אם לדייק. זה לא נשמע נורא. זה נשמע כמעט סביר. אולי קצת מוגזם, לא בדיוק גיל שמישהו ממש שואף להגיע אליו, אבל בסדר, נו; הבנאדם בן 49. יש בקידומת הזאת – 4 – משהו שמשאיר אותך עדיין בארץ החיים. בצד הנכון של…

אמא שלך בבית אבות

אז אמא שלי עברה לדיור מוגן. מזל טוב, או מה שזה לא יהיה שמאחלים לאנשים שדורמן ואזעקה זה כבר לא מוגן מספיק בשבילם. אני לא מאשים את אמא שלי. היא נשארה לבדה בדירה גדולה מדי, שיעמם לה, היה לי יותר מדי זמן פנוי למחשבות מסוג "מעניין מה תהיה המחשבה הבאה שלי, אולי זה יהיה על…

כמו כולם

"זאת בר!" הפטירה הילדה שלי מבעד לחלון המכונית בעודה נושאת את מבטה לעבר שלט פרסומת ענקי של משקפי השמש הזולים ההם בכיכובה של האישה היקרה ההיא, שמשקיפה אל ההמון מאינספור שלטים כמו דיקטטור אהוב במדינה קצת פחות דמוקרטית או יהודית. "מי?!" ניסיתי להחזיק פאסון של מי שלא שמע טוב. "זאת בר", חזרה הילדה על קביעתה…

אבא, אני אמות?

"אבא, אני אמות?" סתם אחר צהריים. הוא יוצא מהגן במבט מבוהל. רץ אליי, קופץ על הידיים שלי במהירות ושואל ברצינות תהומית – הדמעות בעמדת היכון, כמעט בחוץ, דרוך לתשובה הגורלית. "אני אמות?" זו שאלת כן או לא. כאן ועכשיו. אין דרך ביניים. הוא רק בן ארבע וחצי, לעזאזל; הם לא אמורים להתחיל לחשוב על המוות…

מתי זה קרה?

יום אחד, באזור יום ההולדת שלי, אני מתעורר בבוקר ושם לב למשהו שמעולם לא הבחנתי בו בעבר: כולם סביבי צעירים יותר. הרבה יותר. יותר ממני, בכל אופן. חלקם ממש ילדים. יש פרשן בכיר בטלוויזיה שלי, אחד עמית סגל, שאני תוהה מתי יתחיל להתגלח והאם הוא לא צריך כבר ללכת לישון בשעה כזו, כי מחר בבוקר…