בזמן האחרון אני שם לב שהשם שלי הפסיק להיות מובן. השם הפרטי, אני מתכוון. הרענן הזה. כשאני זורק אותו לקופאי בארומה או בארקפה, הבנאדם כמעט אף פעם לא קולט. "רן?" "רען"? הוא בוהה בי במבט עיזתי. לא, אני מתעקש. ר-ע-נ-ן. לפעמים אני ממש צריך להכתיב לו את זה. אחר כך הבנאדם מסתכל עליי במבט קצת…

נעים מאוד, אנחנו האנשים שבאמצע. בעצם לא. לא נעים מאוד. אנחנו האנשים שהגיעו לגיל שבו הם נמצאים בדיוק בין הילדים שלהם להורים שלהם. וכולם זקוקים להם, ובו-זמנית מתרחקים מהם. אנחנו האנשים שצריכים לקום בבוקר, לארגן ולהסיע את הילדים לבית ספר, ואז לנסוע לאמא או אבא ולארגן ולהסיע אותם לבדיקה רפואית, ואז לנסוע לעבודה – שתיכף…

זה אני. הבחור הזה שמפלח עכשיו את טיימס סקוור – דרך מיליון מכוניות ואנשים ומסכים – על רולרבליידס – רולרבליידס! – במהירות נחושה, שולט היטב, מזגזג בין המדרכה לכביש, מחובר למקצב הפנימי שמכתיבות האוזניות שמחוברות למיני-דיסק – מיני-דיסק! – שתקוע בכיסו. זה אני. זה הייתי אני. אין לי מושג איך זה הייתי אני. האמת, אם…

"כזה ילד טוב", אני חושב לעצמי פתאום בעודי מגיע, עשר דקות קודם, לפגישה שיתר המשתתפים בה יאחרו בוודאות. הם תמיד מאחרים. אני מגיע תמיד לפני הזמן. לפני כולם. חונה, עולה, מתארגן. מוציא את הלפטופ. מחברת. כלי כתיבה. מסדר לעצמי את החולצה. אני הילד הכי טוב – הכי ממושמע, הכי שקדן, הכי חרוץ – מבין משתתפי…

בשבוע שעבר נפצעתי. שברתי את הכתף. לא חשוב איך. באמת שלא. נו, באמא שלכם, אל תכריחו אותי לגלות איך, זה משפיל מדי. טוב, אם אתם כל כך מתעקשים. ואולי ההשפלה היא בכלל חלק מתהליך הריפוי שלי. בקיצור, נסעתי לעשות כתבה על "אתגר הנינג'ה" גירסת הילדים, שהצטלמה לערוץ הילדים. וגם התחריתי על הסט נגד כמה ילדים….

לזכותי ייאמר שתמיד נראיתי צעיר מגילי, ואני כולל בזה גם את גילי מהצמד גילי וגלית. לאורך שנים, בכל פעם שבה הסתכלתי בראי ראיתי שם, בסך הכל, בחור לחלוטין דומה לי, כלומר מישהו צעיר בהחלט שנראה לגמרי כמוני בגיל ‭ ,21‬ לא יום אחד יותר, וגם אם כן — ואפילו אם עשר-עשרים שנים יותר — זה עדיין…

אני לא יודע איך לבשר את זה לעצמי, אז אולי כדאי שאני אשב, אקח נשימה עמוקה, אמזוג לעצמי כוס מים קרים, ואז אגיד את זה לעצמי חד וחלק, בתקווה שאני אהיה בסדר. אני יושב? או-קיי, הנה זה: אני כבר לא צעיר. איך אני יודע? האמת, אני לא. מבחינתי, אצלי בראש, אני לגמרי צעיר, אני מחובר,…

מאז הלידה לא חזרתי לעצמי. את המשקל שהעליתי בזמן ההיריון עוד לא לגמרי הורדתי, והעובדה שהרשיתי לעצמי לזלול בלי חשבון לאורך החודש התשיעי לא עזרה. מדי פעם במהלך השנה האחרונה אמרתי לעצמי: אני חייב לחזור לפילאטיס, אבל אני לא חושב שפילאטיס יקבל אותי בחזרה, בעיקר אחרי מה שאמרתי עליו לאהובתי כשקבעתי שמבחינתי היא יכולה להפסיק…

"אבל למה מדונה זייפה?" אהובתי שוב מתייסרת. "זה היה נורא". לעזאזל, עברו כבר יומיים מהשידור ההוא, אנחנו רגע לפני השינה, בחייאת, אישה, תניחי לזה! "למה זה כל כך משנה לך?" אני מנסה, חצי רדום, לגלות הבנה למצבה. "ולמה שלא תתני כבר לישון, נבלה?" אני ממשיך, אבל פחות בקול רם. יותר, הייתי אומר, בלב. "לא יודעת",…

הגב התחיל לכאוב לי לפני חודש בערך, לאחר תקופה שלמה – כמה עשרות שנים – שבה הכאיב לי. בשנים הקודמות הגב לא הרים ראש לעיתים קרובות מספיק כדי שאני אוריד לו אותו, אבל מדי פעם הוא התגנב לי מאחורי הגב – לך תסמוך על הגב שלא יפתיע אותך מאחורה – ופשוט נתפס לי. ברגע הראשון…